פצעים ונשיקות

לאהוב את מור זה כמו...

קשה לי להסביר את זה, קשה לי להסביר איך בדיוק החיוך המתוק שלה נוגע בי וגורם לי להרגיש טוב יותר עם עצמי. אפילו שיש לה שיניים קצת בולטות, הוא החיוך הכי יפה, יותר משל כל הילדות בגן. קשה לי להסביר כמה הידיים שלה נעימות כשהן מלטפות, כמה העיניים שלה חמות ודואגות.

החיבוק שלה הוא החיבוק הכי רך שיש, והריח שלה הכי ממכר ונעים שאפשר, ובכלל- אפילו כשאני שומע את הקול שלה אני מתרגש. נלחץ לי מין משהו כזה בתוך הבטן, כאילו היא קצת כואבת, אבל זה נעים.

ואני לא מפסיק לחשוב עליה, לא מפסיק, וכל פעם שאני רואה אותה הלב שלי דופק קצת יותר מהר.

אבל אין לי סיכוי איתה, מור בכלל אוהבת בנות. זה מה שהילה אמרה.

פעם הייתה איזה תוכנית ודיברו על זה בדיסקאברי צ'אנל, ואני חושב שהם אמרו שקוראים לאנשים כמו מור לזבית, או לסביט או משהו כזה.

הלוואי שמור לא הייתה אוהבת בנות, הלוואי הלוואי, כי אז אולי היא הייתה רוצה להתחתן איתי. פעם שאלתי אותה אם היא תסכים אבל היא רק צחקה ואמרה שאסור לעוזרת-גננת להתחתן עם הילדים.

לאהוב את מור זה כמו...

זה לשבת באוטובוס ופתאום משומקום להריח את הרוזמרין שתמיד נודף לה מהשיער, ולחייך. לנסות למצוץ אותו מהאוויר עד תומו. יש לה מין ריח חצי מתוק חצי מריר, ריח של צמח בושם שכזה. אולי זה אפילו ריח של צמח המור, אני לא בטוחה.

לאהוב את מור זה להחליק ידיים על הקימורים המטריפים והעגלגלים שלה, על העור החלק מנשוא הזה, זה להתכרבל איתה עוד קצת עמוק יותר לתוך השמיכה ולשאוף אותה לאט לאט. זה לנשק בעדינות שפתיים שנסדקו מרוב שכבר נישקתי, זה להוריד ממנה את החולצה לאט ובאהבה, לקשור אותה למיטה לאט ובאהבה,

זה לאהוב אותה לאט.

לפעמים כשאני יושבת ומצמידה בעדינות את הסיגריה-של-אחרי לשפתיים, אני חושבת לעצמי כמה שלא יכולתי להיות יותר מאושרת.

אולי רק טיפה יותר, אם לא היו הקטעים האלה פתאום שהיא נעלמת לי לאיזה יקום אחר ולפעמים ממש באמצע, ואז אני עוצרת הכל כדי לתפוס את המבט שלה ולשאול איפה הייתה. 

"בשום מקום", היא עונה לי. "הלכתי לאיבוד".  

הלכה לאיבוד? טוב, את זה אני יכולה להבין. זה גם מה שקורה לי כשאני מסתכלת לה בעיניים יותר מידי זמן, או כשהיא צוחקת ולוחשת לי באוזן בקול נמוך ומפתה כל כך שבא לי להיחנק מאושר.

לפעמים היא לוחשת לי שאני לא מבינה כמה היא שרוטה, כמה סוטה. אבל הו, אני חושבת שאני מבינה בהחלט. וחוץ מזה, איך אפשר להיות סוטה יותר ממני?

לאהוב את מור.. זה כמו...

כמו לנעוץ את השיניים באפרסק רענן, כמו להרגיש צעירה שוב ב50 שנה.

הלחי שלה צעירה כל כך וחלקה, נראית רכה ורעננה כל כך, כמו עלי הכותרת של פריחה לבנה של דובדבן...

אני יכולה לשבת בבית ולפנטז שעות על החיות הזאת, החיוניות שפורצת ממנה. אני מתגעגעת לזה לפעמים כשאני צריכה לחכות לאוטובוס נוסף שיגיע, כי את הקודם פיספסתי בגלל הרגליים המחורבנות והמגוידות האלו. כמה שזה לא הוגן לצמוח, לפרוח, ותוך כדי כך לראות את הגוף שלך קמל עוד לפניך. איזה חוסר אונים מביש.

אבל מור... יש בה איזה משהו, מין קסם מהפנט שכזה, שגורם לך לשכוח הכל.

ההליכה הזאת שלה, הסקס-אפיל שנודף מכל נשימה, האיפור המוקפד וההופעה החיצונית המרשימה שהיא דופקת כל פעם שהיא עוברת במסדרון הבניין...

היא יפה כל כך, הילדה הזאת, מעניין אם היא יודעת עד כמה.

כל כך בוגרת לגילה, נשית ומהוקצעת כל כך.

לו רק הייתי צעירה יותר... אבל אח, זה בטח גם לא היה עוזר לי.

לא רק שלמור יש חברה... ילדונת אחת יפהפיה גם היא, שמאוהבת בה מעל הראש ועד הגג.

זה לא זה...  אני חושבת שאפילו החברה של מור לא יודעת על זה.

העניין הוא שמור אמנם אוהבת וחושקת בנשים, אבל היא יוצאת איתן רק כדי לחפות על התשוקה האמיתית שבוערת בה, העובדה ההיא שבגללה מעולם לא נישקתיה...

כי מור? מור בכלל אוהבת ילדים.

כל דמיון בין מישהם מהקטע שלי לבין אנשים מהמציאות הוא מקרי בהחלט, אז אפילו אל תחשבו שאני מאוהבת בה, סוטים. :)

זה ממש מעייף כל הקטע הזה, זה כל מה שיש לי להגיד לכם.

אני רוצה קשר שיזרום בטיבעיות, לא לרדוף אחרי אנשים ולהתאמץ כל כך בשביל זה.

זה מלהיב בהתחלה ואם עובד משהו, אבל זו פריבילגיה שרק אנשים שמשעמם להם בחיים יכולים להרשות לעצמם. לאנשים כמוני עם יותר מידי בגרויות ושטויות על הראש... טוב, בואו רק נגיד שלהרגיש קצת מחוזרת בעצמי ולהיכנס למערכת יחסים הדדית שהתפתחה וזרמה מעצמה- כל זה בכלל לא היה מזיק עכשיו. :)

• לוליטה.
• געגועי לקיסינג'ר [ולא רק סיפורים מתוכו].
• קורליין.
• מדריך הטרמפיסט לגלקסיה.

מה שמזכיר לי שממש לא יזיק גם לרואת סופסוף את "הנסיכה הקסומה", זה כבר מתחיל להיות ממש מביך.

מה אני עושה??

איך קרה שההחלטה המפגרת הזאת משבוע שעבר לקחת את החיים בידיים שלי עדיין עובדת?!?!?

1. אני מתחילה* להיכנס לפאניקה בגלל הבגרויות וזה רע, כי אני מתחילה להיכנס לפאניקה בגלל הבגרויות וזה רע.

[אם לא הבנתם את הלוגיקה פה זה אומר שאתם בבעיה קשה יותר** ממני].

2. אבל בעצם אולי זה טוב שאני נכנסת לפאניקה, אפילו מצויין, כי אז זה אומר שאני מתחילה ללמוד בקצב טוב והיסטרי... בניגוד לפעם ההיא עם בגרות החורף בהיסטוריה שהלימוד אליה יום לפני התברר ככישלון מוחלט.

3. פאק. גם הפעם יש לי ללמוד רק יום וחצי לפני. אבל לפחות הפעם זו לא אשמתי :)

* מתחילה = צווחת בהיסטריה על רוני שניסתה להזיז את המתכונת באזרחות, ואח"כ מתבכיינת שעה על מה שהיה פעם החיים שלי ועכשיו הפך לסיכומים, ספר ומרקר.

** טוב, אז קשה יותר ממני כנראה לא- הרי אני פולניה ואין אנשים עם צרות קשות משלי, אף פעם בשום מצב. [אולי חוץ מהילדים בהונולולו שאין להם אוכל ובגלל זה אסור לי לזרוק מסטיק לפח, והאלה מהשואה שבגללם אסור לספר בדיחות מצחיקות באמת. וג' יפית.]

עריכה, פאקינ 7 ורבע בערב:

אופס, אז בכל זאת לא למדתי בשיט היום ואני הולכת לשנוא את עצמי מחר ובמתכונת כמובן.

אני תקועה על פרקים של the L word פשוט כי אין האו איי מט וכאלה. וכי זאת סדרה כיפית.

וממש מוזר לי כל הקטע ההוא. ממש ממש.

קצת קשה לי לכתוב על זה פה.

אוה, ואגב, אני כותבת את העריכה הזאת רק כדי לצרוך זמן עד שהפרק יטען קצת ואני אוכל לראות עוד חלק.

אני כזאת פאתטית :)

עריכה נוספת, 10 בלילה:

אני כל הזמן קוראת בטעות את השם של המגיב למטה בתור "זין". המוח שלי משלים דברים בצורה עקומה להפליא.

עברתי על קטעים ישנים שלי ופתאום מצאתי את *זה...

זה היה אז, לפני כמעט-בדיוק [?. טוב, אז תחבירית זה לא הולך. וואטאבר] שנתיים... כשאורית ויעל הטביעו את הדגים של הכיתה לכבוד ניקיון פסח...

אז "מכתב למי שאני אהיה" אני לא מתכוונת לכתוב,

אבל תמיד טוב להזכיר לעצמי מי הייתי ומי אני עדיין יכולה להיות

* הקטע ההו כה מגניב שמצאתי:

כל יום בדרך הביתה, אני עוצר ברחוב התפוח. יש שם חנות אחת, לא גדולה, שמוכרת בעלי חיים. אני מצלצל בדלת וניכנס. חיימק'ה מסתכל עלי, מחייך ומוציא דג מהאקווריום שמאחורי הדלפק שלו. הוא כבר יודע שאני קונה אחד כל יום, והוא מכין מראש שקית עם מים. והוא תמיד מחייך.

אני לוקח את הדג, משלם שלושה שקלים ועולה הביתה.

כשאני מגיע הביתה, אני זורק את הילקוט בחדר ומוציא את הדג. אני אוהב לתת לו שם ולחרוט אותו עם נעץ על הקיר שמאחורי המיטה. יש שם כבר רשימה ממש ארוכה, אז תמיד קצת קשה למצוא מקום.

אחרי שאני רושם את השם שלו, אני לוקח את השקית עם הדג, והולך לשירותים.

אני אוהב להוריד אותם באסלה, לראות אותם מפרפרים כמה שניות ואז לפתע פתאום נסחפים בזרם המים האדיר שיורד עליהם. הם עוד מנסים להיאבק בשתיים-שלוש שניות הראשונות, אבל לבסוף הם מתערבלים לצינור ונשאבים. העיניים שלהם פעורת, והזנבות משתרבבים, והם נעלמים.

פעם נטע תפסה אותי מוריד דג לאסלה ואמרה שהיא תגיד אותי לאמא, ושאמא תפסיק לתת לי דמי כיס. אז איימתי עליה שאם היא תגיד לה אני אשטוף גם אותה, אבל אם היא לא תגיד כלום אני אקנה לה מציצה פעם בשבוע.

אז לפעמים אני חוזר הביתה עם סוכריה אדומה על מקל ביד אחת ושקית עם דג זהב ביד השניה, והמוכר בפיצריה שבפינת הרחוב מסתכל עלי ומחייך גם הוא,

אבל לו רק היה יודע.

לו רק.

- מוקדש באהבה לאריק ובנץ, לסנופקין 18 לבליפ ובלופ, ולידידיהם העלומים שטבעו היום.

יהי זכרם ברוך.

נ.ב. חארות הפסקתם להגיב.