פצעים ונשיקות

ישבתי בפיג'מה לבנה על הערסל בגינה והשקפתי עליה, ביד אחת סיגריה וביד השניה בקבוק בירה צוננת, קסטיל-רוז'. הבירה היחידה שאני מסוגלת לשתות, למרות שאני אפילו לא כלכך אוהבת דובדבן.

הרגשתי מושלם.

הסופ"ש הארוך הזה הוא פשוט ריענון לנפש, לרמות שאם היה לי עוד יום אחד ממנו הייתי יכולה למצות אותו עד תום. כי איכשהו עוד לא רוויתי דיי ים, אפילו אחרי יממלח.

נראה לי שבמוצ"ש אקפוץ למלחה, אחפש אולי בגדים וכנרהא מתנת שיחרור לדני.

התחילה איתי מישהי באטרף, מישהי שלפני יומיים אמרתי למאיו שהיא מקסימה. עניתי לה, עכשיו רק צריך לראות מה יקרה.

שקט.

וכל הזמן רצות לי תמונות בראש, אני כל הזמן נזכרת. הלוואי שיכולתי למחוק את כל הזיכרונות האלו, או בעצם, לא למחוק- פשוט לאפסן במגירה נפרדת בפינה האחורית של המוח. לא להעלות אותן באוב בכל שניה שחולפת.

כשהיינו ליאורי, מאיו ואני ביממלח נזכרתי בכמה היה מדהים בכינרת עם מור. ונזכרתי בכמה היה כיף לחזור איתה מניצנים. ובקטע שאמרתי להדר שאני אוהבת אותה, אחרי העניין עם ברווז האמבטיה. ובעוד אלפי קטעי התכרבלויות ושמחה עם האנשים שאהבתי.

יש הבדל ענק בין להיות איפשהו עם בן הזוג שלך לבין עם חברים. זה מדיהם כמה ההבדל הזה משמעותי בשבילי לאחרונה.

כאילו כלום כבר לא מספק אותי כשזה רק אנחנו.

אני חושבת שאף פעם אל הרגשתי נואשת כל כך למישהו שיטלטל אותי מתוך עצמי...

וזה מצחיק, כי דווקא משתפר לי עכשיו. ויותר טוב לי, אני פחות אובססית לללכת לפסיכו עכשיו.

מוזר מאוד.

יאללה, הלכתי לצלם את הגינה. :) צ'או!

part of me- katy perry

יום מדהים...

אוטו לים המלח, צ'יפס, גלידה, בוץ, מים ארומטיים, שיזוף עדין, צחוקים, בירה, פיצה, מוזיקה טובה, חברים...

מהימים שגורמים לך להרגיש שאולי לא הכל רע,

שאפילו טוב לי...

:)

שנזכה לעוד כאלו.

אני ילדה יפה, כלומר יש לי פנים יפות. ואולי אני טיפה שמנמנה וזה מעיב קצת על כל הסיפור הכללי אבל בגדול אני בסדר.

וגם אם אני רק חושבת ככה ובמציאות אני לא, מה שמשנה זה שאם אני מרגישה יפה לפעמים אז באותם רגעים יש בי ביטחון עצמי שאמור להיות מושך, גורם מפתה לכשעצמו.

ואני שנונה, או לפחות רוב הזמן אנשים נהנים כשאני מחפשת להצחיק ולהיות חברותית, מה שאני כן טורחת לעשות לפעמים כשנמאס לי להתמרמר ואני מחפשת סוציאליות.

ואני שפויה. כאילו, טוב, לא לחלוטין, אבל טיפשה אני לא- כלומר יש על מה לדבר איתי, אני לא קיצונית מידי או לא-מודעת-לעצמי-מידי או משהו בסגנון, ואני מדברת נכון ויש לי תחומי עניין רבים, אפילו תקראו להם מגוונים.

אני קוראת וכותבת [שזה אומר שהתקשורת שלי סבבה יחסית] ומציירת ומנגנת [ככה שלא חסר בי צד יצירתי] ואני אוהבת אנשים וחיות ופתוחה בדעות שלי כמעט להכל.

ואולי העבר שלי קצת מסורבל אבל לא חריג במיוחד. דברים שעברתי- הרבה עוברים, וזה רק גורם לי להיות מפוכחת יותר ומנוסה קצת יותר, רוב הזמן זה לא מהווה מטרד. כשאני משתדלת להיות נחמדה אני לא מדוכאת יותר מידי.

ואני בסדר.

אז למה אני מוצאת את עצמי לבד?

מה לא בסדר בי?

למה אני צריכה לשבת לבד בבית ביום העצמאות כשכולם ממנגלים עם המשפחות, ולתהות על מר גורלי שמאפשר לי לאהוב בנות אבל לא להיאהב? למה אני נאהבת רק על ידי בנות שאני בכלל לא רוצה סיכוי איתן?

למה הכל בא לי בתזמון מחורבן כזה? למה אין איזו מישהי איכותית נוספת שתבוא ותגיד "וואללה, הבחורה הזו בשבילי"?

למה אין עוד מישהי נורמאלית באיזור שתהיה קצת נורמאלית איתי?

מה רע פה, מה לא בסדר?

מה, אני לא מחפשת נכון? אני יוצאת למקומות הלא נכונים? אני סוגרת את עצמי בפני אופציות? מה?

כי אם תגידו לי מה אני עושה לא בסדר וזה ישמע מתאים, אני נשבעת שאנסה לעבוד על זה. אבל כרגע נראה שאין שום דבר באופק להיאחז בו, ואני מתוסכלת מלהמתין, מלשבת בבית ולראות "ישנן בנות" ופרקים מסויימים של האנטומיה בשביל להאמין שעוד קיימת אהבה זוגית איפשהו.

מתוסכלת.

הצדעתי לחלקת חיילים שקבורים בכלל בהר הזיתים ולא בהר הרצל, קבורים ליד סבתא שלי, וברקע התנגן מואזין מהכפר סילואן.

הכל התבלבל לי, התערבב לי ביחד ונמהל.

חם שם, ואני שונאת לעלות לשם. צחיח.

מת.

כשאמות אני רוצה שיזכרו אותי אחרת. לא שאנשים יאלצו את הילדים שלהם להתקבץ וכשיקראו את אותיות הנשמה פעם בשנה זה ירגיש מאולץ, אנשים יחכו שייגמר.

אני לא רוצה להיות לטרחה, לעוד מטלה, למשהו שיש לו מקום ועשייה פעם בשנה.

אני רוצה שכשמישהו יראה פרפר הוא ייזכר בי.

או שכשכלב ממש קטן ומכוער יחפש תשומת לב, מישהו ילטף אותו בגללי.

שיהיה שיר שיזכיר למישהו רק אותי. שיהיה השיר שלי.

שבגשם הראשון ייזכרו בי, ובקשת, או כשיאכלו גלידה, או כשיקראו את הארי פוטר ופרד ימות. 

אני רוצה זיכרונות שיהיו שייכים לבנאדם, משהו קטן ויומיומי.

לא ללכת לאיבוד ולהפוך לאיזה שם שהיה ועכשיו הגיע היום להדליק לו נר.

משהו שצח, אח של הילה, אמר בלוויה שלה נתפס לי במוח; הוא אמר שהוא לא יעשה יותר טעויות, שמעכשיו יגיד לאנשים כמה הוא אוהב אותם.

אני משייכת את זה אלי, תופסת את זה כל כך חזק פתאום. אני ומאיה כל הזמן מדברות על זה, כל הזמן אוהבות. גם הבנים לפעמים.

אבל יש אנשים שפשוט לא יודעים, שאני לא אומרת להם את זה מספיק.

המשפחה שלי רואה בי גוש אבן נטול רגשות לפעמים. ההורים שלי לא יודעים שרק איתם אני פורצת בבכי כמו תינוקת כל פעם כשיש שיחה רצינית. הם לא יודעים כמה רגישות יש בי כלפיהם.

וזה עוד רק הם.

ניסיתי לחשוב אם לכתוב שוב צוואות כמו שהיו שמורות לי על המחשב הישן בגיל 14. צוואות לכל האנשים החשובים, מכתבים עם כל המילים האחרונות שהיו לי להגיד. ועידכנתי אותם פעם בכמה זמן. ונמחקו.

וניסיתי לחשוב אם חברים שלי היו מתים עכשיו, ולא הייתי זוכה להגיד להם כמה אהבה.

יש אנשים שבכלל חושבים שאני שונאת אותם. כמו הדר למשל. ואני כל כך אוהבת, וכל כך לא אומרת את זה מספיק...

מעניין אם כשייגמר יום הזיכרון ייגמרו לי המחשבות שוב,

ואחזור להיות numb שכזו, רק ממתינה לפסיכולוג שיוציא אותי מזה.

מעניין.

יום הזיכרון האחרון שלי על מדים.

ערב יום הזיכרון.

פתאום זה עלה בי- זה יום הזיכרון היחיד שהוא ככה. אין יום זיכרון להרוגי תאונות הדרכים. אין איזה יום מיוחד לחולי הסרטן. או לנערים שנדקרו במסיבות. או יום שמציין חבר'ה שמתו סתם, מאלפי סיבות מטומטמות.

אבל יש יום לחיילים. כי חיילים שמתו זה משהו מיוחד, כנראה.

חייל שמת... נער שמת בגיל הזה במסגרת צה"ל.. זה אנשים שפשוט נתנו את החיים שלהם, ככה, בשביל שאני אשן טוב יותר בלילה.

זה אנשים שנשלחו למלחמות בגלל שהארץ שלנו חסרת מנוח ותובעת דם, תמיד. זה אנשים שנהגרו בטעות באימונים, כי האימונים קשים כל כך ומסוכנים, כי הם מכינים אותם להילחם עלי ועל שאר הישראלים. זה אנשים שנרצחו בגלל שמישהו אחר שנא את העובדה שאנחנו נושמים ושיש לנו צבא חזק.

ואני חיילת, שוב, ובפעם האחרונה.

אני ילדה שקמה כל בוקר במשך שנתיים כדי לשרת את ישראל, להגן על חיי התושבים. אני ילדה שמחזירה שנתיים מהחיים שלה לטובת כל האנשים האחרים שעוד חיים ולכבוד אלו שכבר לא.

אני מכפתרת את החולצה של המדים בימים כאלה ומרגישה כאילו אני נוטלת על עצמי עול בנוסף לכבוד ולזכות, כאילו אני רוכסת לעצמי את מה שיכול להיות חגורת המוות. כאילו יש לי מזל בכל יום בו אני בסדר.

ושנה הבאה אני מקווה להיות אזרחית ביום הזיכרון, לעמוד עם ג'ינס וחולצה לבנה בצפירה ולעכל שזהו, שזמני להגן וללחום תם. שעכשיו יש אחרים שמסכנים עצמם, כי אני את שלי נתתי. שמהיום האנשים שחס וחלילה ימותו יהיו צעירים ממני, וישארו כאלה לנצח.

אני רוצה לבכות, אבל כנראה שכבר בכיתי יותר מידי.

ולומדים שאלו החיים וזה לא ישתפר, אנשים שאני מכירה רק ימשיכו ליפול עם השנים. ושחיים עם זה, כי אין שום ברירה אחרת מלבד ללמוד להתמודד.

מחר אהיה שוב בהר הרצל.

אעלה לקבר של הילה. אכבד את בית ספרי בנוכחות של בוגרת על מדים, ואכבד את הילה בכך שאמשיך לזכור את נפילתה.

ומחר בערב אתאהב בארצי הקטנטונת מחדש, זו שגובה מאיתנו מחיר כבד כל כך רק כדי לחיות בה. ואפילו לא בשלווה.

מה יש בה, שאנחנו ואחינו נותנים את נפשו בשבילה, אני לא יודעת.

אולי זה כי קודמי כבר נאבקו כל כך, שמי אני שאוותר?

התקופה הזו לא נגמרת, לא נגמרת.

הקצינה שלי הוציאה אותי היום הביתה כי היא רואה שאני מעורערת. מעורערת. ככה אני. נפשית. כבר איזה חודש.

אולי אני רק מספרת לעצמי שזה מה שאני. אולי בעצם הכל בסדר איתי ואני סתם הוזה את זה.

אולי אני מתנהגת כרגיל, כמו כל יום בחיים.

אולי זה שאני מחפשת לישון ולהיעלם כל הזמן זה לא סימן לדיכאון, אולי זו באמת סתם עייפות. אולי אני אנמית.

אולי זה שאני בוכה לפעמים זה כי אני אני, רגשנית כהרגלי ומתחרפנת בהגזמה בתקופות של מחזור. 

אולי זה שאני חושבת שלא טוב לי זה סתם כי אני בצבא וזה מעצבן להיות בצבא. אולי זה שבא לי ים כל הזמן זה פשוט כי אני לא ממצה אותו, תמיד רק טעימה קטנה, ובפעם הבאה שאכניס את הראש ואצא ספוגת חול עם שפשפת מהמלח ושרופה בכל הגוף- אז יימאס לי ואפסיק לרצות.

אולי זה שאני עוד חושבת על האקסיות שלי זה פשוט כי אין לי עדיין אף אחד אחר שגרם לי לחשוב עליו. אולי אם הייתי עם זוהר ולא דוחה אותה מעליי הכל היה יפה יותר.

ואולי אני באמת לא בסדר, אבל אני לא רוצה להאמין בזה, כי אם כן-

איך נתתי לעצמי להיות חלשה כל כך שוב?

הרי אני יודעת לתקן את עצמי, את הקורס הזה כבר עברתי בחיים... מה קרה לי?

קראתי את ההורוסקופ שלי והופתעתי שהחיים אמורים להמשיך להתנהל כרגיל, שאף אחד בצד השני של העיתון לא יודע שמשהו גדול קורה לך. כרגיל גם כשמישהו מת. למרות שהיא לא מתה לי, וליאור הגדיר את זה הכי טוב כששמע כמה על הפנים הייתי- הוא אמר ובצדק, שזו לא אני שצריכה עכשיו להתמודד עם זה שהיא לא שם יותר. כי היא מעולם לא הייתה שם אצלי. אני בסה"כ זו שיכולה להמשיך בחיים שלה כאילו כלום, רק להיות שם יותר בשביל החברים.

אבל הם מפורקים וזה רק מוסיף לכמה שכבר קשה לי גם ככה. קשה לי שהם מפורקים, לא שהם נתמכים בי. הלוואי והייתה דרך לעשות את כולם שמחים פתאום שוב.

פתאום בא לי חבר. בן. בא לי להתאהב בבן שוב. אני לא יודעת מאיפה זה נפל עלי היום, אבל באוטובוס הביתה הרגשתי שאני רוצה חבר הכי טוב שיגרום לי גם לחמימות כזו בלב.

למרות שאני יודעת שהבאה בטח תהיה אשה שוב.

אבל אולי זה סימן לרגיעה כזו שאני צריכה.

אני עדיין נכנסת לאטרף מידי פעם. עדיין מחפשת בנות במסיבות. עדיין מפנטזת על קשר שפוי. אבל כבר לא בא לי סטוצים, וכבר לא נראה לי שאם אתנשק גם בגלאם הבא עם שלוש בנות ארגיש בסדר עם עצמי.

אולי כל מה שאני צריכהזה באמת קצת ים, ושקט נפשי.

שינוי אווירה.

ולהפסיק לחשוב עליה.

זה הכל...

הם ירו מטחי כבוד.

אחד, שניים, שלושה.

העיניים שלי נעצמו בכל מטח. זה לא שאני לא רגילה לשמוע יריות. מטווחים וכזה. אבל אף פעם יריה לא פצעה אותי ככה.

הילה, לא הייתה לי הזכות להיות חברה שלך.

אבל מה שמשונה הוא שהכרתי אותך. בלוויה שלך. וכאבתי את מותך. כל אתמול המחשבות לא עזבו אותי, הבוקר קמתי שעתיים לפני הזמן עם בחילה נוראית ולא הצלחתי לישון.

הסיפורים עליך, התמונות איתך, הסטטוסים וכל הדברים ששיתפו בין העולמות שלנו, מקבץ החברים השבורים שלי- ואת.

קבורה. בבית הקברות הצבאי בהר הרצל. בית הקברות לחיילים. אותו מקום ממש בו נהרגת את בעצמך.

כמה אירוני ומטומטם יש יותר מזה?

מתת בבית הקברות לחיילים, מתאמנת על הטקס שבא אחרי יום הזיכרון. מתת ונקברת שם באותו ערב. ועוד בערב יום השואה.

וצילמת לפני זה. צילמת את עצמך עם הדגל, צילמת את הקונסטרוקציה שנפלה עליך והרגה אותך, לפני שהתמוטטה.

חייכת.

ואתמול כולם בכו. ופחדתי ללכת. פחדתי להישבר מלראות את כולם נשברים.

זה מוזר, אני תמיד יודעת מה לעשות ומה להגיד במקרים דומים. כי אני מכירה. כי מתו לי לא מעט אנשים קרובים בחיים. משפחה וחברים.

ואתמול אבדתי עצות. עד השניה האחרונה לא הייתי בטוחה שאני בכלל באה ללוויה שלך.

לראות את האנשים שלי נקרעים ככה... את הדר, לי, כולם... ולא ידעתי מה להגיד. נשאר רק לחבק.

ולהיכנס איתם לאבל, כי לא משנה שלא דיברתי איתך אף פעם, היית אדם שעשה את החברים שלי שמחים ואני מוקירה לך כל כך הרבה על זה. שהיית מדהימה בשבילם.

בכיתי קצת כשעליתי על מדים הבוקר. כמה מטורף זה שחיילת בגילי יכולה למות ככה סתם. שמפקד החיל שלה יספיד וידבר עליה בלוויה במקום הצאצאים והנכדים שלה.

ואני על מדים. כמו שהיא הייתה. סגן הילה בצלאלי, קצינת ארגון רפואית. ז"ל.

הכי דפוק? נזכרתי בפעם ההיא שרציתי להתחיל איתך. סתם כדי לעצבן את האקסית שלי. רציתי להתחיל איתך, ואתמול כמעט מצאתי את עצמי מברכת שלא עשיתי את זה. ואיך אפשר להודות במשהו איום כל כך שעובר לך בראש- אני לא יודעת, אבל אני חייבת...

היו שם כל כך הרבה חיילים. איזה אלף איש. 

וכל הזמן ניסיתי לחשוב מה אם זו הייתה הלוויה שלי. מה היו אומרים.

איתי התבאס עליהם קצת שהם דיברו על האנורקסיה [ולא על זה שהייתה שייכת לקהילה הלהט"בית], ואמרתי לו שבעצם כשאמות לא ארצה שיגידו רק טוב. כי זה נשמע מזוייף. כי זה לא אישי. כי כולם היו אנשים מדהימים שחיו לפי הערכים שלהם, כשהם מתים.

ואני שמחה שאמא שלה דיברה בלי לכתוב. כי זה היה כל כך אמיתי יותר משאר הדברים. לא שאני מזלזלת באחרים, חס וחלילה, אבל כשאמות... ארצה שיגידו באמת. שלא תמיד הייתי שמחה ולא תמיד היה לי קל. שהתחזקתי ממה שעברתי. דברים כאלה.

הילה,

יש לי עוד כל כך הרבה דברים שרצים בראש ושהייתי רוצה להגיד לך, אבל נגמר לי הזמן לכתוב. 

אז אני רוצה שתדעי שאני מצטערת, אני מצטערת כל כך. שיכולת לגדול להיות אדם מדהים לפחות כמו שהיית עד עכשיו. שהיו לך כל כך הרבה חלומות בדרך למימוש, והם נגדעו ככה. שהותרת אחרייך משפחה מדממת וחברים הרוסים.

אני מצטערת. זה לא צריך לקרות ככה. העולם לא צריך להתנהג באכזריות כזו.

ואת, מגיע לך לנוח על משכבך בשלום.

אני מקווה שהגעת למקום טוב יותר... וניפגש בסוף, את יודעת.

ת.נ.צ.ב.ה