פצעים ונשיקות

כשאגדל, או אולי בעצם מחר- מתישהו בכל אופן, אמות.

לא, אני לא מתכננת שום דבר פזיז ואין לי שום דחף מורבידי כרגע. אני פשוט יודעת כמו כל אחד אחר שזמני יגיע יום אחד.

אני לא יכול לצפות לו. אני יכולה לשער שהוא יגיע בגיל הזה והזה, מהסיבות האלה והאלה.

אני יכולה להניח שלא יפול בגורלי להידרס מחרתיים.

אבל אני לא אדע בוודאות לעולם, ויכול להיות שהרגע הזה יגיע מוקדם מהצפוי.

בינתיים אני פשוט מנצלת את הזמן שעומד לרשותי - ונושמת.

החלום שלי?

כשאמות, ישאר לי הבלוג הזה. לא אכתוב בו יותר, ואולי יום אחד יכנסו לכאן כמה שנהגו לקרוא אצלי- יכנסו ויתהו למה לא עידכנתי כבר שלושה חודשים.

ישאר לי הבלוג הזה, בו רשמתי במשך שלוש השנים הארוכות והקשות בחיי את כל מאווי, שאיפותי, חלומותי, כעסי, שמחותי,

תיעדתי כל עליה וירידה, כל נפילה וקימה איתנה.

ישאר לי הבלוג הזה שהפך לטורים ארוכים של כמעט כל דבר שחלף במוחי בתקופות האחרונות.

כתבתי כאן כל כך הרבה. כבר עכשיו בסה"כ יש לי 474 פוסטים. בחלקם השקעתי ממש את הנשמה, בחלקם סתם תיארתי משהו מזווית הראיה שלי- זה לא משנה, כולם חלק ממני וכולם יאבדו לאחר שאמות. במקרה הטוב ישארו לנצח כפיסת מידע וירטואלית שלא תגיע לשום מקום- ואיש לא יזכור שהייתה קיימת ותוססת פעם- ובמקרה הרע, ימחק הבלוג לאחר שלושה חודשים.

אלא שאנשים אחרים מסוגלים להבטיח שזה לא יקרה.

מה שאני חותרת אליו, בעצם, היא בקשה אחת בודדה- כשאמות [אם זה יקרה מוקדם מידי ואם עוד תהיו פה]- בבקשה, קחו כל פוסט ופוסט שנכתב פה [אולי חוץ מהטיוטות שבעצם שייכות לבלוג החסוי ואותו אני משאירה לעיניים בודדות מורשות] והדפיסו אותו. את הפוסטים המודפסים תסדרו לפי התאריך, ראשון-ראשון ואחרון-אחרון, ותהפכו את זה לסוג של ספר.

אל תוציאו אותו לאור, אני לא אגזים. רק ספר. אם חברים קרובים או משפחה ירצו, אפשר יהיה לשכפל אותו. רק במידת הצורך, לא צריך משהו גראנדיוזי.

בשבלכם זו תהיה טירחה קטנה,

בשבילי - זהו כל עולמי.

קרני שמש מנצנצות, חודרות ומבליחות מבין העלווה העלים הירוקים. שמש של שעת בין הערביים שמתכוננת לשקיעה.

אני אוהבת את רגעי הקסם האלה, שתמיד הכל נראה בהם יפה ומרגיע יותר.

בדר"כ אני מקדישה את השעות האלו לטיפוח עצמי.

נכון לעכשיו, הדבר מתבטא למשל בקליעה זריזה אך עדינה של צמיד עשוי חוטים בצבעים ססגוניים.

הוא קשור לכף רגלי היחפה, שזה עתה סימתי למשוח בלק במעין עצלות מתפנקת.

או למשל, סירוק סתמי של החתולה תוך כדי התבוננות באלבומי תמונות- מיותר לגמרי, שכן בערב היא תחזור להתכרבל ולישון עם האפרוחים, פעולה שמדבללת ומלכלכת מחדש את פרוותה.

אני גם מתקלחת, ומקדישה מעט יותר זמן לחפיפה או התמרחות בכל מיני תפנוקי רחצה ריחניים.

יש שיקראו לזה ניצול לא יעיל של הזמן, ואף ביזבוזו ושריפתו מתוך שיעמום, בייחוד לאור העובדה שיש לי מתכונת בתנ"ך מוגבר ביום ראשון.

בכנות? אני שוקלת פשוט להיכשל במקצוע הזה ולהוריד אותו מתעודת הבגרות.

אין לי את החומר ואין לי כל אפשרות וסיכוי להצליח להספיק ללמוד את כולו עד ראשון בבוקר.

נו, כך או כך לא הקשבתי מתחילת השנה, והמקצוע לא חוזר שוב בשנה הבאה- מקצוע שגם כך זילזלתי בו. [אם אתם תוהים למה, סימן שלא שמעתם את המורה שלי פוצה את פיה].

אז אני מתמכרת בערגה לחג שנרקם אל תוך השבת היפה הזו, אוכלת מטעמים משמינים ומדהימים שבושלו בעיקר לכבוד החג, שוכבת על הבטן בערסל בגינה וקוראת שוב את אותם ספרים...

נהנית.

ואז, לרגע אחד, הזמן עצר מלכת.

ולרגע אחד, הזמן חזר שוב אחורה ופעם בכאב חי.

לרגע אחד, הכל חזר אלי.

המשפחה שפעם הייתה לי. החברוה העליזה שהיינו בבית הספר- קטנות, תמימות וחמודות, טיפשות. הרגע ההוא שבו הכל החשיך והתערפל, מלבד לסיר השחור של חומרי הבעירה לתנור שנשאר הדבר היחיד הממוקד והמוחשי- הרגע ההוא בו אבא סיפר לי שבוני מתה.

קילומטראז' השנים התגלגל אחורה במהירות מצמררת והמספרים רצו.

לרגע אחד רציתי לבכות.

ותם.

כל מה שנותר זה טעם לוואי מריר מידי,

וזיכרון של אובדן שנחווה ולעולם השאיר את חותמו. ילדות שהצתלקה בהפתעה, וכבר קיוויתי וחשבתי שהגלידה. לפחות קהתה.

עבר.

לפני אולי שבוע היינו אצל הפסיכולוג, אבא ואני.

הוא עזב לרגע את החדר, משאיר אותנו להתבוסס בדממה שנותרה עקב מילותיו האחרונות. מילים אדירות מכדי שנוכל להכילן.

בליעת רוק, ואז,

"זה די מפחיד... לא? מה שהוא אמר. שאולי לא נצליח לעולם לתקן ולהחזיר דברים." הוא ליהג בקול מבוהל, מסכן; קטן.

הנהנתי בחשש לא מעורר רחמים פחות משלו, ואז הצתנפתי לכיוונו, ובלי לחשוב יותר ולעשות חשבון הנחתי את ראשי בחיקו.

אני בספק אם הוא בכלל ידע שאני בוכה-

הדבר היחיד שאולי רימז לו על כך הוא הרטיבות שקיוויתי שלא דבקה בחולצתו.

פחדתי. פחדנו.

עצב שמלווה את ההשלמה עם היגון כבר שטף את החדר בשובו של הפסיכו', שמצא אותנו כך.

מכורבלים בניסיון להתנחם, להחזיק עוד רגע אחד ודי. אבודים.

...וכרגע, ברגע האחד הזה - כל מה שרציתי היה לחזור להיות ילדה קטנה שוב,

ושמישהו גדול ממני יחבק אותי ויגיד לי, "הכל בסדר.... שששש. הכל יהיה בסדר".

הפוסט הזה היה אמור להיות שמח. ממש שמח. וככה הוא גם יגמר.

אני מצליחה להיות לבד עם עצמי ולהרגיש די טוב בדר"כ, אתם שומעים? :)

I'm safe up high, Nothing can touch me... But why do I feel this party's over? No pain inside, You're my protection.. But how do I feel this good sober?

שבועות בקולטורה, היה אחלה.

מוזיקה טובה, אנשים כיפיים, ואין לי בכלל רגליים עכשיו.

נסעתי עם הנעליים החדשות המזעזעות כל כך שאני אוהבת, גרביונים שחורים קצת קרועים, משקפי השמש החדשות והסופר-אופנתיות-ומגניבות-שנראות-עלי-כמו-זבוב-מעוות, שמלת מיני שחורה בלי שרולים והסוודר השחור של רננה.

גאד, השמלה הייתה צמודה!!!! ויש לי יותר מידי ציצים!!!!! וחשתי ממש שמנה!!!

אבל היי, איכשהו גם הרגשתי יפה. סופסוף. הפעם האחרונה שאני זוכרת שהרגשתי יפה הייתה בשבוע ההוא שצבעתי לאדום ועשיתי פירסינג בגבה, לפני חצי שנה.

ולהרגיש יפה [או כוסית, כמו שהחברים שלי זימרו לי שעה] עשה אותי ממש מאושרת. קצת.

אז רקדנו והיה כיף ובלה בלה.

קמתי ב12 וחצי בצהרים כי אחותי פוסטמה ועושה רעש, אחרי שנכנסתי למיטה באיזה 7/8 כזה.

אכלתי.

הרגשתי ממש מגעיל, לא ממש הנגאובר- אבל בכל זאת לא פיקניק...

לא ממש הבנתי למה, אבל הרגשתי מגעיל בעיקר נפשית. והרי נהנתי. לא חזרתי עם טראומה הביתה סופסוף ממסיבת איגי, היפ-היפ-הריי!!!

אז החלטתי שזה כי לא ישנתי מספיק [יש לי נטיה מטורפת להיכנס לדיכאון כשאי עייפה, בעיק בלילה.]

חזרתי לישון וקמתי שוב רק ב5.

עכשיו טיטאתי את הגינה, ומשומה הרגשתי שהשליטה קצת חומקת לה שוב. נוזלת לי בין האצבעות לאט לאט, שקופה, ככה שלא ארגיש עד שהדיכאון יכה בי שוב ואראה כמה נפלתי בלי לראות את המכה מתקרבת.

אז הכרחתי את עצמי לחשוב על הילדה הבריאה והיפה שתהיה אני יום אחד,

ולפתע שוב רציתי לבכות- והפעם מאושר.

וואו.

הרגשתי שוב קצת אנושית לשם שינוי,

לשבת שם ולהתפקע מצחוק עם כל החברה הישנים. רק בנים, רובם סטרייטים, כולם מנסים לדבר לכיווני איכשהו.

כולם נוסטלגיה.

הכל נוסטלגיה.

יש לי נטיה להיות over דרמתית בלילה, זה יכול לצאת מכל החורים.

אז אני פשוט נאבקת בכל הכוח בדיכאון, ממש נלחמת בו בשיניים וציפורניים. אני מרגישה אותו מאיים לחנוק אותי.

ואז, לפתע, אני בשליטה. מה שלא פחות מפחיד, אגב.

כשאני בשליטה ולא הדיכי שולט בי, אני נכנסת להיסטריה שאאבד את זה בכל רגע נתון. וקשה להיות השולטת, לשם שינוי להחליט בעצמי מה קורה איתי, בלי להיכנע ללחצים של המצב הירוד המוכר והנוח. הממכר, שוטף המוח.

לפעמים אני מרגישה גל כזה ששוטף אותי, דחף חזק לבכות ולהוציא הכל ואח"כ לחזור ולהריג שמצויין. פשוט כי אני יודעת כמה זה לא בריא שהדמעות נעצרו באמצע שיחה והחלו לבנות סכרים ולהיאגר.

האמ תשרציתי לשחרר את הפקק קצת, אבל בכל מקום היו אנשים. והם דווקא שיפרו לי את המצברוח.

זה פשוט שחוסר הצדק המשווע הזה זועק לי מכל פינה לפתע,

איך שלקחו ילדה שבמבט לאחור עד כיתה ח' חייה היו מושלמים למדי- או לפחות נורמאליים...

איך לקחו אותה והפילו עליה סיפור שונה, תסריט שלא יועד לה מראש ולא נכתב בשבילה בכלל. משהו לא מהעולם הזה.

מחלה שמוטטה את משפחתה והרסה, החריבה את עולמה הפנימי.

זה לא היה אמור לקרות ככה בכלל.

זה לא הוגן.

אבל שוב, במחשבה שניה, מי אמר שהחיים הוגנים?

אני רוצה לבכות על זה, באמת שכן,

ואז אני נזכרת כמה שלבכות על זה לא יוביל אותי לשום כיוון.
אז אני משתלטת על עצמי בכח, כופה על עצמי לחשוב "אני ילדה בריאה ושפויה בעלת שליטה עצמית, הכל יכול להסתדר בחיים שלי וזה רק תלוי בי. אני יכולה לבחור להיות בריאה".

ואני מצליחה לשם שינוי.

תראו אותי, עכשיו אמצע הלילה והדרמה לא הורגת אותי

אני מקווה שזה לא יבריח אותי ואני עדיין אצליח להמשיך לכתוב.

לפחות קצת.

הנה אני מנסה...

לרגע שהבזיק כהרף עין, ראיתי אותה.

היא עמדה שם, מתפקעת מצחוק ומחוייכת כולה, חופשיה.

היא הסתכלה אחורה במבט משועשע ומלא רחמים על הילדה שהייתה, כבולה ואזוקה לדיכאון שלה.

היא השתחררה. היא המריאה.

היא חיה. שרדה.

ההבזק דעך לאיטו,

ואני נותרתי מאחור עם החלום.

פנטזיה על ילדה שתהיה כשתצליח. ילדה מלאת שליטה במצב, ילדה שהשאירה את הגרוע מכל מאחוריה ולמדה איך לחיות, ילדה בריאה.

"אני רואה שם בתוכך את הילדה הבריאה הזאת, אבל היא ירודה וחלושה כל כך."

כמעט שקופה. אבל אתה יודע? גם אני יודעת שהיא שם לפעמים. פשוט עמוק כל כך, וקטנה כל כך.

"אני לא חושב שאת אפילו קרובה לזה בינתיים."

ואתה יודע מה עוד?

אני אתגבר, ואוכיח לך שאתה טועה. שאני מסוגלת להיות חזקה. שגם נרקומנים מסוגלים להיגמל...

נכון?

עריכה, שעה אח"כ בערך:

ואם עד הרגע הייתי אופטימית,

תגובה אחת קצת פוררה אותי [למרות שהיא לא הפילה! אני עוד יכולה לעמוד עם ראש זקוף! הא!].

אני מתגעגעת אליך, אתה יודע את זה?

אלוהים, הייתי החבר הכי טוב שיכולתי לבקש לעצמי.

היית כל מה שעשה לי טוב.

וממש אהבתי אותך. ואני יודעת, אני זוכרת, שאהבת אותי.

טלפון אחד איתך יכל לתקן הרגשה מחורבנת. ועוד איזה טלפונים, שיחות של 3 שעות ב3 בבוקר.

בילוי של כמה שעות איתך ניקה את הראש.

האמת? אני בקושי זוכרת עכשיו המון קטעים מהרצף הזה.

לפעמים היא צריכה להזכיר לי כמה דברים שהיינו עושים ביחד, ולא עוד.

יש לי את הזיכרונות הקטנים שלי שמשתמרים. הפעם ההיא שם. והרגע ההוא במקום הזה. הרבה דקירות קטנות, ומתוקות.

אולי הדחקתי, אולי שכחתי מחמת הזמן שעבר...

אבל את הצריבה הזאת של הגעגוע לעולם לא אשכח.

שנה וקצת, אני חושבת.

שנה וקצת שלא דיברנו באמת.

עדיין קשה לי בכל רגע שעובר, לדעת מאחורי כתפה מה עובר עליך- אבל לא להיות מסוגלת להישיר מבט ולהתבוננן בעיניים.

עדיין קשה לי שאתה רואה אותי משתנה, מתחלפת, מצטבעת ומתפשטת,

וכל זה בלי להחליף ולו מילה אחת.

אני יודעת שאתה בטח חש קצת אשם לפעמים.

מותר לך. פגעת בי. אבל אתה לא היחיד בכל הסיפור הזה, אתה יודע.

ובכלל, אני מניחה שאם הפגיעה לא הייתה עמוקה כל כך עוד הייתי יכולה להבין איכשהו, אולי כמעט לסלוח, הייתי יכולה להמשיך להיות חברה שלך.

אבל ניפצתם אותי לרסיסים במקום כל כך עמוק,

ותראה מה קרה.

לא כתבתי לך הרבה זמן, נכון.

אולי לא הייתי מסוגלת.

המשכתי לעמוד נטויה באבלי אבל מתקדמת הלאה, מנסה להשאיר אתכם מאחורי.

להעמיד פנים שכבר לא משנה לי ולא אכפת.

אבל בעצם כן אכפת.

לך אכפת? אתה עוד נזכר בי מידי פעם? מתגעגע?

מצטער על שאיבדת, באמת מצטער?

אולי אפילו כואב?...

אני מתגעגעת אליך.

מאוד.

כואב לי לדעת שעכשיו אתה החבר הכי טוב של מישהי אחרת, ושאתה מדבר וצוחק ומסתכל בעיניים שלה.

קשה לי לחשוב שהיא תפסה את מקומי, ואני נאלצת להביט בפניה כל יום. לחיות עם זה ואיתה.

קשה לי לדעת שאתה תפסת את מקומי.

נושלתי.

פעמיים.

הלוואי ויכולתי פשוט לחזור ולדבר איתך.

אבל אתה מבין... הרסתי ושרפתי כל כך הרבה גשרים. התבצרתי בתוך כל כך הרבה חומות.

הרחקתי אותך מעלי כמעט בכל דרך אפשרית, עכשיו אני שומעת דיווחים יבשים על חייך רק מפעם לפעם דרכה. אני בטוחה שהם אפילו לא אובייקטיביים מידי, ועברו צינזורים וסינונים.

המרחק ממך הוא אסמס אחד. שיחה אחת. הודעה אחת.

תגובה מזדיינת אחת על תמונה אהובה אחת.

ובכל זאת מעולם לא היה לי כבד יותר לשלוח את היד.

אני אפילו לא מנסה.

"הקרב הזה אבוד מראש, ווטסון..."

לעולם לא אהיה שוב חברה שלך.

ואיך אוכל, אחרי כל מה שאמרתי? ועשיתי?

אחרי כל מה שאתם עשיתם?

אחרי שחזרתי שוב ושוב על המנטרה שלי, שגורסת שאין מחילה על צלקות...

רק רציתי שתדע את זה.

ולא הייתי פגועה כל כך, אם לא הייתי עדיין - אוהבת.

על מה אני מדברת?

אתה בכלל פוץ.

תנו לי שמים תכולים בהירים, צחים וכמעט נטולי עננים,

תנו לי משב של ריח פרחים פתאומי ברחוב שיכה באפי,

תנו לי ציוץ ציפורים מלווה ברוח קלילה, קיצית ונעימה,

ואהיה מאושרת.

מצחיק שדווקא הבוקר חשבתי שהגעתי לשפל, לייאוש העמוק מכל,

מצחיק שדווקא הבוקר באוטובוס ברחה לי דמעה,

ואז הגיע קו 74 וירדתי בתחנה שמעל הבצפר.

בעודי יורדת ברחוב הרגשתי כמה דאגות נושרות ומתנדפות, כאילו השרתי מעלי חלקית ממעטה הדיכאון וחשפתי חיוך מתרמז.

חשבתי על החתול, לוציפר.

והוקל לי מעט.