1. קצת אחרי פורים:
התנעתי את הרכב, הסרתי את האוזניים ומחיתי את שאריות האיפור בשרוולי.
שאפתי שאיפה עמוקה והתיישרתי, הדלקתי אורות והחלקתי בנסיעה איטית אל מחוץ לעיר הזוהרת, והביתה.
כל החברים נשארו מאחור עם האורות, זרמו למסיבות פורים שונות, ואני- לעוד ערב של טיפול במזוודה וניסיון נואש לצבור שעות שינה מעטות לפני הקימה לצבא.
משהו בי מת פה, בעיקר מאז תמה הרגילה.
משהו בי אבד ואני לא מוצאת אותו, לא יודעת איפה לחפש. כולם יוצאים למסיבה ואני מתחפרת בשביזות. כולם הלכו לג'מבו...
לאחרונה מצאתי את עצמי מהרהרת יותר ויותר בשיחה ההיא, זו שהתקיימה בשעה לא מוכרת באחד הלילות הראשונים שלי פה.
שמרנו לבד, אני והיא, אני מפטרלת והיא בקנה של הקו"מ הבוגר, מ"ג. לנו אפילו לא הייתה קנה אז.
קשה לי להתנער מהזיכרון הזה שלה יושבת שמוטת ראש, מותשת.
המבט שלה כשסיפרה לי על העתיד הצפון לי היה עייף כל כך, אדיש. והקול שלה... הקול המובס שלה. המנוצח. המת.
- לא סיימתי מעולם לכתוב את הקטע הזה, אבל אני עדיין חושבת לפעמים על הילדה ההיא. על הטון הנבוב שלה, כאילו היא באמת בסדר עם זה שהם חיים בשפל. אני תוהה מה קורה איתה היום. ואולי סתם הייתה עייפה, ככה באמצע הלילה.
2. באמצע שיעור חופ"ה...
ולפעמים אני חולמת ונזכרת, כמו קטעים מחיים אחרים. רסיסים ושברי זיכרונות שמתפרצים, צפים.
אני כאן, ושגרה. מדים מדוגמים והקשב למפקדת, למכ"ש, לסמל, לאנערף. לנטע, שיהיה.
אני כאן, וזוכרת. איך שפעם הייתי הולכת לאנאל אחר הצהריים, בימים שטופי שמש שכאלה, קיציים, מהסוג שאפשר להריח את בשלות המדרכות בשמש ואת הקצף המתייבש מהשטיפה על המכוניות. איך היינו שותות מיץ תפוחים בקשית במטבח הצרפתי שלה, ועולות לשחק במחשב עם העכבר בצורת הצפרדע. איך מאסטרו.
שברי סיטואציות שנשכחו, מקטעים של ילדות, של חיים רכים יותר. שונים יותר.
אני כאן... ומתעייפת. משתפשפת, מחלידה. דוהה.
מה עוד בדיוק אנני עושה כאן? לא ברור לי. תופסת את עצמי, ואיך הגעתי לפה? איך החיים האלו שהיו לי שיגרו אותי לפה?
בחלומות לא הייתי חושבת למצוא את עצמי בשגרת חיים כזו, במציאות מוקרצת שכזו.
לא, בעצם, כן חלמתי. חלמתי, יזמתי ומימשתי.
ואני פה, ממש פה.
לא שם, לא בצהריים שאחרי אופק, מחכה אצל אנאל עם גל עד שאבא יאסוף אותי. לא בבית הספר, שוכבת על הפופים במסדרון באמצע הפסקה שלקחתי לעצמי מהשיעור.
ואלוהים, מה שאני מתגעגעת ללהיות בדיוק הנערה ההיא.
אבל עכשיו... עכשיו אני ילדה גדולה.
3. 9.4.2011
סוף "טיול שנתי", קו"מ מ"ד, נוב' 10. או לפחות ככה זה מרגיש.
כיפה גבוהה במרומי המצוקים שנוגעים בשמים, ואפשר לראות מכאן גבול של שלוש ארצות שונות, הכל מתחבר בנקודה אחת: ירדן, ישראל ומצריים. הרוח חזקה כל כך שמאפשרת לטפס במדרון של 85 מעלות כאילו היה מישור.
הנוף מכאן עוצר נשימה, עד כדי כך שבאמצע פעילות מבצעית [או ליתר דיוק בקיפולה] אני חייבת להפסיק הכל כדי לעלות ולתצפת, כלומר לכתוב כאן.
כואב לי לחשוב על להפסיד את חווית הכתיבה פה. מבחינתי לכתוב זה כמו לנסות לעשות סקס פרוע בכל מקום אפשרי: חבל לא לעשות זאת כשהכלים מאפשרים, החוויה כלכך עוצמתית.
מוקפת בהרים צהובים, חומים, אדומים, סגולים ואפילו כאלה בעל גוון ירקרק מנחושת מחומצנת, אני מרגישה שוב אזרחית חופשיה באיזה טיול אחד מיני רבים מרגשים. אז מה אם אני עם מחסנית בהכנס כבר כמעט יממה.
בנוף הפרוש מולי, קרוב יותר למפרץ ולעיר אילת, יש חלקת אדמה שמוארת ע"י קרע בעננים הכבדים שכבר הצטברו בשעת אחרה"צ-ערב שכזאת.
הוא מזכיר לי את נק' האור שעלי לחפש ולמצוא בחיים שלי, מזכיר לי את התחושות החופש המעטות המתפרצות במהלך רגעים נדירים בשירות הצבאי, מזכיר לי את הדר. מזכיר לי רגעים כמו אלו.
האור הזה מזכיר לי שלמרות הכל, למרות לידור וחוסר היכולת והסיפוק, למרות המכשולים והמחדלים הרבים שאופפים את שגרת היום שלי,
עדיין קיימת אני ועדיין קיים סיפור החיים והעתיד שלי.
גם כשהשמיים יכולים להידמות אפורים עוד יש קרע בעננים שמזכיר שהם כחולים שם מעבר. ושהקרקע לא תמיד חשוכה, גם כשנראה שכן.
כאן, באוגמ"ר 80 של קו"מ מ"ד, נוב' 10,
מצאתי לי בחזרה גם את התקווה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
