פצעים ונשיקות

ואני סמלת.

ויש לי מ"כ חדש וצעיר שיטחן במקומי מעכשיו, אבל בצורה נחמדה. לא אפיל עליו משמרות סתם, כמו שעשו לי.. רק יותר שבתות. :)

הו יה רבעיייים!!!

אה, ואני במינוס היסטרי. החודש הזה נפתח חצי-טוב.

אבל העניין הוא שאני בבית, ואני הולכת לצאת על-אף המינוס, ולחגוג ולשתות לשוכרה את העובדה שיש לי דרגה חדשה על הזרוע וזה ;)

וזהו, סתם לציין...

nicky minaj - starships. עצוב כמה זה ממכר.

אני תוהה מה הן רואות בפרופיל שלי כשהן נכנסות להסתכל עלי ומשאירות עקבות.

אני תוהה אם הן חושבות שהן מצאו מישהי מיוחדת או שיטחית. אם הסיבה שהן לא שולחות הודעה היא כי כמוני, הן רק סקרניות אבל אין להן ביצים להתחיל משהו, או כי התמונה הראשונה שלי צדה אותן אבל שאר הפרטים לא משכו מספיק.

אני תוהה אם זה שהרגע בחרתי לשלוח את ההודעה הראשונה שלי אי פעם ודווקא למישהי בת 27 אומר משהו, משהו כלשהו,

למרות שהפרש כזה חזר קצת להפחיד אותי. כי אולי זה לא מציאותי מספיק בשבילי במקום מסויים.

אבל היא כתבה שבמילא היא הייתה יוצאת עם עצמה, ואני נמשכת לכנות. ובכנות, גם אני הייתי יוצאת עם עצמי. אז כנראה שזה בסדר.

היינו בגלאם אתמול, אני ובןבן ובן שוקי וליאורי. וגם לי הייתה שם עם החברה שלה, שאני אף פעם לא בטוחה מה היא מרגישה כלפיה כי היא בכל אופן נחמדה מאוד אלי.

ורקדנו, ולא היה לי כלום כי כל מי שמגיעה לשם היא או תפוסה או כונפה בקטע מפחיד, או שסתם אין אומץ וחשק.

אבל רקדנו. והיו שירים טובים, וקצת אלכוהול בורידים, וזה מה שחשוב.

והנחתי שהערב בכל זאת אתמוטט לישון כי הסיכויים למצוא דרך לצאת מפה לא נראו מזהירים, אבל יש לי טרמפ ואני לבושה ומוכנה למסיבה במקווה שהכניסה + הוודקה רדבול הראשון בה עולים לשם שינוי 30 ש"ח [במקום 20 + 40] ואסף אמדורסקי אמור להיות שם או משהו כזה.

ומעניין מי יהיה, מעניין אם בבוקר אתחרט כשיוחאי יקח אותי לאבו גוש ואני אצטרך להתלבט במשך שעה אם לחפוף את השיער או להישאר איתו חלק ויפה אבל עם ריח של עשן סיגריות מהמסיבה.

נראה לי שיהיה כיף. :)

נתקלתי בתמונה הזו היום בטעות, כשחיפשתי cover photo חדשה. רק עכשיו קלטתי את התאריך הקטן, הנטוי בצד. 4.4.2006.

עברו 6 שנים. כמובן, אז רק קיבלתי אותך. בחיים לא אשכח את הבעת האושר העילאית שהייתה מרוחה לי על הפרצוף כשאבא נכנס איתך על הידיים. כולה בת חודש.

ואז, 10 חודשים אח"כ, שוכבת רצוצה ומתה מאוד על הכביש.

תראי כמה קטנה היית פה, אז, לפני בערך 6 שנים...

אז 6 שנים שהתינוקת שלי לא איתי, 6 למלוא מותה.

ככה זמן מאז שהלכת. זה המון אם תשאלי אותי. מספיק כדי לעכל, לעבור, להשלים. לסלוח לאל הזה שאני כבר לא כל כך מאמינה בו, פחות ופחות להאשים את העולם.

כמה השתנה מאז, מאז הפעם הראשונה שנשבר לי הלב. נשבר באמת. התפרק.

אין דרך לתאר יגון על מישהו יקר לך שמת, ונכון שהיית רק כלבה, אבל היית כל מה שהיה לי אז.

היית הדבר היחיד שהחזיק אותי.

התינוקת שלי, היצור היחיד בעולם שלא כאב לי לאהוב.

ואהבתי אותך לפחות כאילו הייתי האמא האמיתית שלך, אז בגיל 13. מי ידע שאפשר להרגיש ככה בגיל צעיר כל כך.

אני מסתכלת בך היום, עכשיו, בתמונה הזו, ולדאבוני אני רואה את לולה.

זה לא שתיכננתי שיצא ככה. חשבתי שדבר לא יחליף אותך. אבל היא הייתה קטנה וחסרת הגנה, נטושה וזקוקה לי, ובהתחלה באמת לא אהבתי אותה עד כדי כך אבל נקשרתי. והיום היא התינוקת שלי, או כמו שאני קוראת לה- תינוק, נולי קטנה. נסיכה שלי, מכוערת.

היא מכוערת ממך, ומבוגרת ממך, ומסריחה קצת ואני כל כך אוהבת אותה. והיא מחזיקה אותי בבסיס, והעניין העצוב הוא שאני חושבת שאם היא תמות - למשל אם אדרוס אותה בדרך להחלפת שומרים לאוכל- אהיה מפקדת מדי מכדי להתייחס אליה קודם לפני העבודה שלי.

העבודה הזו לפעמים גורמת לי להיות כל כך מנותקת מהרגש שלי ומהצרכים שלי- אבל רגע, לא על זה אני כותבת.

בוני... בונבון קטן. היית הראשונה ששברה לי את הלב, ולצערי לא האחרונה. 

משהו השתבש מאוד מאז ביכולת התיפקודית שלו, ואני חשבת שכנראה ככה זה כשמתבגרים. תמיד ימשיכו להתווסף צלקות חדשות, שבירות חדשות, שריטות. כלום כבר לא חוזר להיות מה שהיה, ואת לימדת אותי מה זה.

יש לי פרפר קטן שקרוי על שמך.

ניסיתי לתת שמות לכל ששת הפרפרים שקיעקעתי בי, ושכחתי את כל מה שהצלחתי להחליט. רק את שלך אני זוכרת. זה הקדמי, הבודד והקטן, זה שמאיו קנתה לי ליומולדת. זה של שעל עצם הבריח, קרוב אלי יותר.

זו את. בוני.

עברו 6 שנים מאז. ואיך דברים לא מפסיקים להשתנות...

או שאני עומדת לקבל או שאני ממש עייפה. אחרת לא הייתי מרשה לעצמי להיכנע לפוסט כזה, או לשיחות ואטסאפ כאלו.

בא לי לסמס לזוהר, "את האדם הכי שיכור שאני מכירה ואני חייבת לשתות. עיר, שוטים עד המוות, עכשיו."

בא לי לשאול את איתי או מור מה הם עושים הערב כדי שעוד אנשים יבואו, אולי אפילו יהיה אוטו כדי לא להקיא את נשמתי באוטובוס אח"כ. וכי אני אוהבת את איתי ועם מור אני מרגישה בבית כמו שלא עם אף אחד אחר, כמעט.

בא לי לשאול את הדר אם היא ראתה את הפרק האחרון של האנטומיה כי בא לי לנער אותו מהראש, לא שזה קשור במיוחד.

בא לי שנטע תיפרד משירי ותבוא לשתות איתנו.

בא לי לדבר עם אלעד, למצוא את עצמי אצלו בחדר בסוף הערב, עושה משהו שאמרתי שלא אעשה שוב למרות שבעצם תמיד הנחתי שכן.

בא לי ששירן תבוא עם דני לירושלים, ובסוף שניהם יבואו לישון אצלי כי יהודה במילואים והחדר הריק שלו מבוזבז. אולי בצעם רק שירן תישאר לישון, ואויל לא יהיה לי אכפת מי נשאר כי אהיה כל כך שיכורה מטקילה שלא אראה בעיניים.

אבל רק דני יבוא כנראה, כי יום ירושלים או משהו כזה והוא רוצה לראות. וכי הוא היה אמור לבוא ואיכשהו יצא שזה לבד. ואני רוצה להתחיל לשתות כבר עכשיו וקצת אין איך כי בטח שומקום לא פתוח והוא עדיין בחולון.

אולי באמת אסמס לזוהר. נחיה ונראה.

אז איכשהו יצא שלא כתבתי אתמול, אולי כי הייית עייפה מידי או השד-יודע-מה [בכל זאת, שעה וחצי של שינה בלילה!] ועכשיו עלה בי פרץ כץיבה פתאומי ולהוט.

למרות שגיליתי הרגע שקצת פיתחתי שינאה כלפי כתיבה ידנית.

למרות שזה כביכול מגניב לכתוב על בלוק והכל,

היד שלי לא תופסת את הקצב של המחשבות וזה נורא מטריד שהן כבר רצות מעבר. אני רגילה להקליד כמעט יותר מהר משחושבת..

בכל אופן. [אה, והכתב שלי נהיה מכוער טילים. שנתיים שלא עשיתי בגרויות. אבוי לי.]

שוב, בכל אופן:

בראשון נסעתי לדני לחולון ונפגשנו עם שירן בברוני. והיא מהממת, כבר ציינתי את זה?

אני לא מתכוונת למהממת ביופי, למרות שגם בזה היא מצטיינת למדי. אבל אני מדברת על מהממת בגדול, בכלל שלה. אישיות כזו, אדם כזה.

התחברתי אליה מהרגע הראשון, והיה פשוט כיף, למרות שזו חוויה שכבר מזמן לא הייתה לי. לנסוע למקומות מוזרים בארץ ולעשות דברים מטומטמים בשעות מאוחרות בשביל אנשים שאני לא ממש מכירה.

ודיברנו הרבה על מהלול וקצת על כל השאר. והיא מיוחדת. ומושכת, לפחות אותי ממש.

אחרי זה היא הקפיצה אותנו מטר הביתה ותוך כדי שאני ודני מתארגנים לשינה החלטנו שאני הולכת לישון אצלה. אז חירטטנו לה משהו על זה שמסתבר שאין מקום, והלכנו אליה ברגל. ב2 בבוקר.

והיא החליטה שאני ישנה במיטה שלה והיא בסלון, ככה שהיה לי ממש לא נוח ולא נעים, אבל כבר היה מאוחר מידי. ואז היא גם החליטה להכין לנו טוסטים קטנים עם נוטלה ותה [כבר הזכרתי ש2 בבוקר?!] וישבנו בסלון לדבר.

ודיברנו. ודיברנו. ודיברנו.

עד 5 בבוקר.

למרות שהיינו ממש עייפות.

וכל הזמן הזה לא קרה כלום חוץ מדיבורים, וגם לא אח"כ.

היא מפקדת מדהימה, והיה לי כל כך הרבה ללמוד ממנה רק מהקשבה לסיפורים על התקופה שלה בבסיס. היא נתנה מעצמה כל כך הרבה. והיא מאמינה בדברים קוסמיים הזויים, ברוחניות, ב"ילדי אינדיגו" ו"ריינבואו ו"קריסטל", והיא חפרה לי על זה חצי מהלילה. והיא כל כך שרוטה והזויה, וכל כך מהממת, ומדהים אותי כמה בנאדם יכול להיות לא שפוי ומהצד השני כזה נורמאלי והגיוני וחכם. אינטיליגנציה רגשית מדהימה, וחוסר ריאליות מטורף. הזוי.

כל כך רציתי לנשק אותה וכל כך לא עשיתי את זה. סטרייטית מדי, risky מדי. אולי מתישהו.

ואני יכולה לחפור עליה עוד דף שלם, אבל רצוי שלא אעשה זאת.

"אז למה בעצם דיברת איתי?" סקרנות.

"מה זאת אומרת?..."

"מה גרם לך לשלוח לי את ההודעה ההיא בפייסבוק?"..

הסמקה. "אה. לא יודעת... עניין אותי לדבר איתך, היית פה מ"כית והכל במצב יחסית דומה לשלי..."

"מה, ורק בגלל זה? נטו עבודה?"

"לא, גם נראית לי אדם מעניין, שחושב כמוני. ורציתי להכיר."

חיוך. "את כל כך אינדיגו, זה מה שקיוויתי..."

והייתי אצל ישראל, ודיברנו קצת על החור השחור של הריקנות בתוכי, ומה שלקחתי הלאה מהשיחה זה שאני צריכה ללמוד ולחזור לאהוב את עצמי.

ויהיה טוב.

אז בסוף יצאנו לוופל בר במבשרת [עם האוטו של ליאור לשם שינוי ולא שלי], ואז חזרתי הביתה והצלחתי להחזיק מעמד ערה גם לפני הקידוש [כדי לא להירדם להם על השולחן ולהצטער שהעירו אותי] וגם אחרי הקידוש [כי לא הצלחתי לרדת מפרקים ישנים של האנטומיה, פוי]. אח"כ ישנתי 12 שעות.

והייתי מסוגלת לישון יותר.

והערב הולכים לראות 21 ג'אמפ סטריט ואולי סושי-מקדים,

למרות שנורא בא לי מקווה שוב.

משהו מוזר, כאילו לא חוויתי אותו מספיק בחמישי. כאילו פיספסתי את החוויה עצמה של מועדון ואלכוהול ומוזיקה ולרקוד לשכחה. סתם שכחתי.

הנה, פוסט שהוא לא הדר.

מחר בסיס, אמן יגיע כבר ה23 לחודש ויגידו לנו שיש מ"כ חדש ויגיע ה happly ever after של היציאות שלי.

Amen.

כואב לי הראש, כל כך כל כך כואב לי הראש.

שתיתי איזה שתי כוסות מים [שזה יותר ממה שאני שותה בשבוע, כן?] וזה לא עובר. אולי זה החסך בשעות שינה שאין לי כח להשלים.

בא לי לצאת, דייט צהריים כזה עם ליאור או משהו. אולי מאוחר יותר, נראה..

כתבתי קטע ענק על שירן וחולון וכל מיני כאלה בדפדפת בבסיס, וברור מאליו ששכחתי את זה שם. סעמק. אצטרך להעלות את זה רק באפטר ברביעי, ובינתיים חסרים קטעים בעלילה...

אז בטעות שכבתי עם הדר שוב.

קטע כזה.

היינו במקווה, סתם יציאה שגרתית [חוץ מזה ששתינו למברוקסו -עם זאוורס!- לפני, ופה אני מציינת לעצמי לא לשתות שוב למברוסקו בחיים כי כנראה שזה המקור לכל הבחילות ההיסטריות שיש לי בלילות האחרונים כשאני שותה]. אז, סתם יציאה שגרתית, ופתאום היא שם בכניסה ואני נחנקת למראהָ בחדר העישון.

בהתחלה קצת איבדתי את הצפון, אני אפילו לא בטוחה למה התחרפנתי כל כך. אולי זה היה כי לא ראיתי אותה בקצה כבר חצי שנה או כי לא ציפיתי לראות אותה הערב או כי הפעם האחרונה בה כן ראיתי אותה הייתה באזכרה של הילה. בכל אופן, העובדות היבשות הן שבין רגע הדופק שלי זינק לשיאים שאפילו ליאורי-החובש-הטרי-והמסוקס הודה שמפתיעים.

אז הרגעתי את עצמי קצת אבל הבחילה לא עברה, וחצי ערב חשבתי שאולי זה בגללה.

וזוהר הייתה שם, וה35, והג'ינג'ית שרצתה לבוא לישון אצלי אח"כ או שאני אשן אצלה, ויותר מידי על הראש שלי.

ורק בנאדם אחד על השפתיים.

וזה קרה בטעות.

העניין הוא שלא הרגשתי מאוד שיכורה [חוץ מלאות מזעזעת בכל הגוף] ודווקא במבט לאחור הכל נראה לי מטושטש כל כך, כשמה שמצחיק זה שבדר"כ כשאני משתכרת מוודקה וכאלה אני מסובבת מאוד בזמן השיכרות וזוכרת מעולה הכל אח"כ.

לענייננו... אז אני לא בטוחה בדיוק איך זה קרה, היה קטע שדיברנו מאוד צמוד וזה פשוט היה הדבר הברור לעשות. להתנשק שוב.

ומשם הכל זרם טבעי כל כך.

מוזר איך שהכל הרגיש נורמאלי ושגרתי, כאילו לא הייתה הפרדה של יותר מ5 חודשים מאז הפעם האחרונה, כאילו לא השתנה דבר,

כשבעצם הכל השתנה.

כשבעצם כבר חמישה חודשים אנחנו עסוקות בלהתקדם הלאה. וזה לא שזה החזיר אותי אחורה, בכלל לא. זה כאילו מחק הכל. כאילו המשכנו מאיפה שעצרנו, רק בלי כל הבלאגן הרגשי שנלווה לאותה תקופה.

מוזר לשכב עם מישהו שפעם היית מאוהב בו.

ואיך ממשיכים מכאן הלאה, זו כבר שאלה אחרת. אני מניחה שכלום לא משתנה.

מצחיק שזה קרה כשאמרתי לעצמי בדיוק מה אני אומרת לה בפעם הבאה שאדבר איתה, וזה היה ההפך הגמור.

ונמאס לי לחפור על זה.

מוצ"ש כנראה סרט עם ליאור ומאיו, והיום הנוכחי כנראה יתבזבז[?]. קצת חבל לי, כי התרגלתי לעשות דברים בשישי בבוקר ופתאום הלילה הזה כאילו מחק לי את האופציה.. אולי באמת אדבר עם ליאור.

והגעתי לנקודה שאני סתם כותבת.

אז ביי בעצם.