פצעים ונשיקות

ערימה ענקית של ניירות נשפכת מתוך שקית בצבע אבק.

קטעים שכתבתי על בוני.

לפח.

קטעים על מוזיקה באוזניות באוטובוס, כשכל העולם מסתכל ואף tחד לא מבין.

לפח.

חפיסה ישנה וריקה של לקסעדין.

לפח.

תעודת פרס על התחפשות הכי מתוקה בטיימאאוט. נסיכה.

לפח.

עלונים של התיכון למדעים ואומניות, פתקי הקבלה.

לפח.

דפים מהמחנכות בכיתה ט' וי' שכותבות לי שאני צריכה להתחיל להשתלב.

לפח.

דפים מכתיבה יוצרת, המשכתי את הסיפור על הבת והאמא בזה שהן רבות והאם שונאת אותה.

לפח.

ציורים של עצמות, ילדות שואה, מוזלמניות.

לפח.

אישור הורים להשתתפות במחקר על מחוננים.

לפח.

רישום של המוט של האינפוזיה בבית החולים, מוצלל ומושקע לפרטיו.

לפח.

מכתבים לשאולי ולעוד אנשים שלעולם לא יקבלו אותם.

לפח.

ציור מגיל 15 של ארון, רגל מבצבצת מתוכו, הכיתוב "אופס" לידו.

לפח.

גילאי 14-15,

חיים שלמים מחורבנים,

לפח.

אני במוזת סידור היום.

אני לא יודעת ממה להתחיל את הפוסט הזה.

אתמול התכוונתי לפתוח אותו ב"אתה אפילו לא יודע כמה אנחנו דומים". כן, אפילו שורת פתיחה כבר הייתה לי.

התכוונתי לדבר על הפחד שאוכל אותי, היה לי פוסט שלם כתוב בראש, ואז התחלתי לבכות והחלטתי להוציא את זה לאדם ולא על המקלדת לשם שינוי.

זה זה, אותו הדבר, פחד כמו שאכל את תום והתקשיתי לתפוס את זה ועכשיו זה כל כך ברור לי.

פחד מכל רגע. מכל תזוזה. פחד משתק והולם,

פחד להרגיש כל דבר שהוא, פחד מזה שטוב ומזה שאתה נקשר ואולי מתאהב ואולי לא מתאהב מספיק ואולי מתאהב יותר ממנה, פחד מזה שאת בעצם דפוקה מידי בשבילה וזה רק עניין של זמן עד שהיא תעלה על זה, פחד מזה שאת מרגישה ביטחון איתה אז את מרשה לעצמך להיקשר ואז זה ייגמר ותישברי במקום הכי לא צפוי,

פחד מזה שיש לך סופסוף לגיטימציה להרגיש וכשהרסן העצמי שלך משוחרר זה עוד יותר מלחיץ כי את רגילה להיות בשליטה, תמיד מנסה לכוון את הרגשות שלך ולאכוף אותם, תמיד ממזערת (או מתפרעת איתם, אבל בידיעה מוחלטת מה יצמח מזה וכמה עבודה בדיוק תצטרכי כדי לשקם את החורבן שאחרי), תמיד מסתבכת אבל יודעת בדיוק לאיפה את מובלת וצופה כבר מראש את ההתנהגות שלך בכל סיטואציה ואת ההפסד בכל קרב... וכאן את חשופה אל מול עצמך ומעולם עוד לא ניתקלת בזה. כאן את לומדת להרגיש בלי מעקה, בלי גלגלי עזר. לתת דרור להכל, לעמוד במרחב הפתוח הזה של מערכת יחסים שלמה ולא לדעת לאן לכוון. אין לך את השביל המוכר שלך. אמור להיות לך טוב באחו הזה, הוא אמור להיות מקום המבטחים שחפצת להגיע אליו, אבל איך מנווטים בתוכו, את שואלת?

מה שאת מכירה זה פגיעות והתמודדות וטוב שקול, אהבה נואשת שרק מחכה להתממש אבל בגלל שהיא לא זה הופך אותה לעזה יותר ופחות הגיונית, פחות אמיתית. שימחה מבוקרת.

פתאום יש לך צד שני שאת כבר לא בטוחה אם אוהב כמוך, אם אוהב יותר, אם פחות. אם כשילמד להכיר אותך יברח כי את לא מי שחשב שאת.

פתאום יש צד שני, ואת מבועתת, ויודעת שאולי גם שם יש פחד, ואין לך מקום להעלות את הפחד הזה.

אני מפחדת בכל רגע, בכל דקה. אני אוכלת סרטים כל הזמן.

אני שמחה ועצובה, מתגעגעת וצריכה מרחק.

אני לא מכירה את זה ואני מפחדת. אלו לא רגשות שנוח לי להתמקם בהם. אין לי מדריך לזה. אני לא יכולה לחפור אחורה בבלוג ולמצוא הוראות הפעלה. אני מפחדת מהלא מוכר. אני מפחדת שאני כותבת על זה עכשיו ומחשבה יוצרת מציאות, אני רק אתייחס לכל הקשר הזה כאל פחד אחד גדול,

אז אני אפסיק לכתוב על זה ואודה לאלוהים שיש לי אנשים בחיים כמו הדר שיקבלו את שיחת הטלפון שלי קרוב לאחת לפנות בוקר באמצע הפאב ויצאו משם כדי להרגיע את הדמעות שלי ולהחדיר בי קצת היגיון. אנשים כמו סתיו שינשמו את מה שאני חווה עכשיו כי הם קוראים אותי וידעו להגיב בדיוק נכון. (ואם את קוראת כאן אני לא כותבת את זה כי את קוראת. אני כותבת למרות. וזה בסדר.)

במקום זה אני אכתוב על העבודה שלי.

העבודה החדשה, הshiny והמועדפת שלי. זו שאולי מחר אנטוש לטובת המועדפת בגלידריה שנזכרו לחזור אלי רק עכשיו, אבל זו לא הנקודה.

זה משונה כמה שזה דומה אבל אחר.

המלון הזה, הוא חדש לגמרי. אנשים חדשים במקום הקודמים. האחמ"ש לקח אותי לסיבוב בקומות ובמנהלה, הכיר לי אחד אחד את האחראים, וזה היה פשוט הזוי. זו החני המוזרה הזו שעשתה לי קליטה בכוח אדם, היא ובקי, במקום ענבר. זה מנהל מחלקת אירועים במקום אושרת. זה מנהל חשבונות במקום אלינור. זו מתאמת קבוצות במקום טניה ואבי, והיא מקלידה באופטימה במקומי בפידליו. מנהל קבלה במקום אורית. כל הצוות מוחלף באנשים חדשים שאצטרך להתרגל אליהם, כל המקומות והשמות מוחלפים. התפקיד שלי מוחלף לחלוטין. עכשיו אהיה זו שלוקחת את האוכל למשרדי התיאומים וההנהלה במקום לשבת מאחורי אחד השולחנות שם על עקבים. עכשיו אקבל מענק על העבודה הזו בתום חצי השנה שם במקום להתגייס.

אבל הריח, הריח שם אותו הדבר. זה הריח של המלון שלי.

והחליפות, האדיבות הזו לאורחים, הערבים המקסימים שאני הכי אוהבת במלונות, האווירה רווית ההוד הזו של חמישה כוכבים, של מקום עבודה שמכבד את עצמו ומעניק שירות ללא דופי. מישהו אי שם מחייט לי מכנסיים עכשיו. הפירסינג שלי מכוסה בפלסטר זעיר. אין לי לק יותר. הכל מוזר.

יצאתי משם והרגשתי יוצאת מעולם אחר, רק שנכנסתי בול בתחת של בנייני האומה וקצת חטפתי שוק. זה להתנער כל כך מהר וחד.

אני לא יודעת אם זה יעשה לי טוב או לא,

אני יודעת שאהיה שחוטה מעייפות ועצבים מתישהו במהלך חצי השנה הקרובה,

אבל הרגע עיכלתי פתאום שאני לחלוטין במגמת שינויים מכל הבחינות האפשריות, כל מה שהיה אצלי על הולד עד עכשיו מתפרץ ומתפתח. כל המנוחה שאגרתי כנראה הייתה צריכה להספיק כי מעכשיו אני בתהליכים חדשים.

מזלטוב לי, ונחזיק אצבעות לטוב... (:

מדהים אותי שלא כתבתי ארבעה ימים ואני מרגישה כאילו לא כתבתי נצח.

אני קצת רוצה לבכות פתאום, סביר שזה מעייפות,

אבל אני גם קצת חושבת שאולי זה קשור בזה שטוב לי, או שרע לי, או שרע לי שטוב לי ואני לא יודעת להתמודד עם זה. או שאני קצת לא יודעת מי אני פתאום ומה הרגש הרצוי כאן.

את מתכרבלת עמוק יותר בתוכי ואומרת שהגוף שלי מרגיש כמו בית,

ואני, מה אני מרגישה?

אני מנשקת אותך ונדמה לי שטוב לי. אפילו נדמה לי שאני בשלב הזה שאתה חושב שאתה אוהב אבל אתה עוד לא מוכן להגיד את זה בקול למרות שאני רוצה אלף פעם. זה כמעט בורח לי מהשפתיים ופעם אחר פעם אני אומרת לעצמי "עוד לא, עוד לא".

אני איתך וזה מרגיש שלם, כאילו הזמן יכול לעצור וזה יהיה בסדר. אבל לפעמים אני נזכרת בה, אפילו תוך כדי,

ומשהו שם מרגיש שלם יותר.

זו כאילו אהבה אבסולוטית שכזו. אני אוהבת את האדם שהיא, וחושבת שאם רק הייתי איתה העולם יכל להיגמר מצידי, אני את שלי עשיתי. להתחתן איתה ולהיות האמא של הילדים שלה ולאהוב אותה פור אבר אנד אוור, ככה זה מרגיש לי כבר עכשיו, למרות שאין לי מושג איך היא תרגיש כבת זוג ואיך היא מתפקדת בכל מצב אחר בחיים. אני פשוט יודעת שאני אוהבת את האדם שהיא, לחלוטין, ואהיה בסדר עם כל מה שיבוא ממנה. בגלל זה גם לא כואב לי לשמוע אותה מדברת על בנות אחרות. כי אני כל כך אוהבת שרוצה שיהיה לה רק טוב, ואם הטוב הזה הוא לא איתי אני מסוגלת להבין.

הרי גם לי יש את הטוב שלי.

יש לי את הטוב שלי, ואנחנו מחובקות על שפת הים בלילה והעולם עוצר, ויש את השיר הזה ברקע בנסיעה חזרה ואני מסתכלת בעיניים שלה ובחיוך שלה ויודעת שהיא אוהבת, ואני חושבת שגם אני, אני חושבת שאולי אני,

אבל אני לא יודעת את זה בודאות וההיא כל הזמן קיימת וטובה יותר וזה מעצבן אותי ובא לי לבכות.

ובא לי לבכות כי אולי אני דפוקה עד כדי כך, כי עובדה שעכשיו חשבתי על זה שאני מתגעגעת ללהרגיש קצת חרא, מתגעגעת לאפשרות להתמרמר על מר גורלך ועל זה שהחיים בזבל ועל איזו טרגדיה באמת עצומה ונוראית שקרתה לך,

כי כשאתה במערכת יחסים כזו ומאושר ויש לך עבודה ומשפחה וכל מה שאתה צריך בחיים, על מה כבר מותר ונותר לך לבכות?

וכן, אני דפוקה אם חסר לי הרוע הזה, הרעל. מזוכיסטית.

העניין הוא שאפילו לחתוך את עצמי אני לא יכולה כי היא תראה הכל, אין חלק בגוף שלי שנסתר ממנה. 

אני כולי שלה.

הצילו, הלכתי לאיבוד.

(הנה, אני יוצרת לעצמי את הרוע שלי. גאון קטן. זו בעצם מן הסתם קנוניה אחת גדולה של המוח שלי, פשוט כי אני לא יכולה בלי.)

"שנאה תעורר מדנים, ועל כל פשעים תכסה אהבה". -משלי, פרק י' פסוק י"ב.

כן, זה בתנ"ך. כן, זה מדבר על אהבה שעולה על הכל.

כן, אני מקשרת את זה לגייז דתיים וגם לבית הפתוח.

ואני עדיין לא יכולה לכתוב פה הכל אבל יותר ויותר אנשים מצטרפים לספירת היודעים, היאח הידד. בקרוב אהיה חשופה.