פצעים ונשיקות

אף פעם לא נטיתי לנטור טינה לאחותי הקטנה.

תמיד הרגשתי שלמרות כל נקודות הדימיון בינינו שתינו שונות וטובות בדברים אחרים, וגם אם יש דברים שחופפים- מפאת פער הגילאים, הניסיון ואולי אפילו הכישורים המולדים הרבה פעמים עליתי עליה.. וגם אם לא- זה לא הפריע לי. ידעתי שאלו הקלפים שהחיים חילקו לנו ואני עדיין אוהבת אותה למרות הכל. גם אם היא מוצלחת ממני בתחומים מסויימים, שמחתי בשבילה שיהיה לה פחות קשה.

גם עכשיו אני עדיין אוהבת אותה, הכי בעולם,

אבל היום פתאום גיליתי שהקנאה שפעם הייתה זעירה למדי ומכורבלת בצד- הקנאה הזו גדלה לפתע והיא מתכערת יותר ויותר.

היום הוא יום ההולדת שלה.

היה לה יום מושלם. היא בת 15, החיים פורחים, היא בדיוק הוציאה רישיון עבודה ומצאה לעצמה בקלות עבודה שנותנת לה 20 ש"ח לשעה, היא בדיוק קיבלה פלאפון מהמם במתנה מההורים והמשפ' ויש לה הופעה עכשיו. בקיצור הילדה מאושרת.

בנוסף על היום הנוכחי, באופן כללי הילדה יפהפייה- עיניים ענקיות ירוקות עם ריסים עבותים, עור חלק, שיזוף אחיד, שיער תקין לכל הדעות וחלק, גבוהה יחסית ורזה מאוד אבל עם גוף של כוסית. אין תלונות.

לי יש.

ישבתי והתמרמרתי לי היום על כמה שהחיים בזבל. עשיתי את זה בקטן במוח שלי, באמצע חגיגת יום ההולדת שלה. אחות מגעילה שכמותי.

סיימתי י"ב ואני מוציאה כסף בכמויות אבל אין לי עבודה, ביזבזתי היום כמה שעות בחיפוש עבודה ולא מצאתי [וגם כשאני אמצא היא מן הסתם תהיה בשכר מינימום שזה 18 ומשו לשעה בשבילי],

הפלאפון שלי הוא מאותו הסוג כמו שלה [וגם יפה יותר] אבל מצד שני הדגם שלו טיפה פחות טוב, מה שאומר שאין לי וויפי או עט וכאלה. כלורמ אין לי אינטרנט, מבחינתי, כי בניגוד אליה- אם אני ארצה לגלוש בו זה יגמור לי את כל המשכורת הצבאית. אה כן, כבר הזכרתי שהפלאפון שלי עלה בערך כפול משלה ואני מממנת אותו בעצמי? לא המשפ'?

ומעבר להשוואות הקטנוניות האלו,

אני שמנה ונמוכה ממנה, מכוערת ממנה, הגיוס שלי קרוב מידי והוא לתפקיד שאני מתעבת ולא רוצים להעסיק אותי בגלל זה אבל גם אין לי זמן לפסיכומטרי עד אז מן הסתם, חיי החברה שלי מוזרים ואני נמצאת במערכת יחסים הכי דפוקה בעולם עם ידידה שלי, כשאני הייתי בגיל של אחותי הייתי ילדה קטנה ודפוקה שכל עולם היווה בעיה אחת גדולה על הראש שלה, עם אמא חולת סרטן בנוסף על כל הבעיות הרגילות של תחילת גיל ההתבגרות... אלו שלה אין. היא גם סטרייטית, לגמרי. לפחות בינתיים.

ובקיצור... טוב נו, התמרמרתי לי ובגדול.

עכשיו כשאני מוציאה את זה כמו שרציתי קודם, גם הצלחתי למצוא את נקודת האור שקיוויתי שאמצא קודם.

אני מרגישה קצת מגוחכת לכתוב את כל זה, כי תכלס החיים שלי ממש לא כאלה דפוקים כמו שאני מוציאה אותם וגם אם שלה קלים ונוחים יותר... טוב נו, אני לא יכולה להגיד שלא מעניין לי בחיים, וגם אם היה קשה עכשיו יחסית טוב לי ואני שמחה.

הקשר שלי אולי יתפתח לקשר של ממש וגם אם לא זה לא יהיה אסון ואני מקווה שאדע להחזיק את עצמי,

הגיוס שלי עוד יכול להשתפר אם רק אצליח להשיג את התפקיד שאני רוצה, יש לי למרות הכל פלאפון שאני אוהבת, אני עוד אשיג עבודה ואפצח בדיאטה שוב,

ויש לי "צרות של עשירים", באופן כללי.

והיום בערב אני אצא עם חברים לכבוד היומולדת של מיתוש ואטביע את יגוני בהמון אלכוהול, שזה לא מאוד נורא. :)

הלוואי שיהיה טוב.

האמת שכבר טוב, רק שאני לסבה קטנה וממורמרת מכדי לתפוס את התמונה הגדולה. :)

זה ממש מוזר. ממש ממש מוזר.

אין למה ללמוד יותר.

היסטוריה היה סביר מינוס, אבל האמת שבמתכונת חשבתי שנכשלתי ובסוף הוצאתי מגן 94 אז אני כבר לא יודעת מה לחשוב. נחיה ונראה.

טכנית נשאר לי עוד אנגלית מועד ב', אבל אפחד לא סופר את זה אז מבחינתי זהו. זה ומסיבת הסיום עם האפטר-פארטי בבית שלי, שזה באמת משונה.

ומה הלאה?

השבועיים הקרובים עמוסים מאוד, או לפחות השבוע הקרוב והסופ"ש הבא...

מחר עד רביעי אני בצפון עם המשפחה- קייאקים, בניאס, אולי החלקה על קרח, כאלה. ואני נוהגת לשם, שזה מגניב. מאוד.

חמישי שופינג בבוקר בH&M סופסוף בתקווה למצוא משהו יפה ו/או משהו למסיבת הסיום שיש לי באותו ערב..

שישי-שבת אולי עם מור, לי וחברים שלה בניצנים, כי מסתבר שלי אמרה למור שהיא יכולה להביא את מי שהיא רוצה. וז אני.

בנוגע לזה, עליתי על זה שבערך השני אנשים היחידים שקוראים לי בבלוג הן שתי האנשות היחידות איתן אני מדברת על כל הקקה הזה, ככה שאין ממש סקנה לדבר על זה פה.

עד עכשיו גם לא דיברתי על זה כי תמיד כשני מוציאה משהו מהמחשבות שלי למילים ממשיות הוא רק מתגבר, וכשאני אומרת שאני אוהבת מישהו זה הרבה יותר אמיתי מאשר כשאני שומרת את זה לעצמי בשקט... אבל הכל כבר יצא ואין לי סיבה לא לפרט את זה פה, שאזכור לעצמי בדיוק מה הרגשתי כשאסתכל שוב אחרוה בעוד כמה שנים.

כמה אני מצטערת לפעמים לעבור על הבלוג שלי ולא למצוא משהו שקיוויתי שתיעדתי...

אניווי.

אז הקטע איתה מסובך לי קצת בראש.

מצד אחד אני נורא רוצה אותה, לא ניתן להכחיש.

מהצד השני אני יודעת שאני לא אמורה לרצות אותה כי היא לא רוצה אותי.

אבל הגישה הזו מתחילה לעבוד, או לפחות אני מדמיינת את זה ממש טוב אם היא לא באמת עובדת, כי עכשיו פתאום היא זאת שמסמסת כשמשעמם ומתקשרת אחרי 2 דקות שלא עניתי לאסמס, היא זו שכמעט רודפת, היא זו שנעלבה כשהתקשרתי לליאור לפני שהתקשרי אליה כשפיספסתי את השיחות של שניהם... [או יה בייבי, הם היו ביחד כשדיברתי איתו! אני יוצאת כזאת כלבה ומעולם זה לא גרם לי להרגיש טוב יותר! חוץ מכששאולי השמין... חחח]

בקיצור. אני חושבת שזו תקופה שיש לי בה הרבה מאוד סיכויים- כל המזל לצידי: היא בדיוק יצאה לקורס בו היא חוזרת יומיות, אני בדיוק סיימתי י"ב אז יש לי זמן, אנחנו בדיוק נוסעות לכל המקומות האלו ביחד ועוד מלא דברים שאני לא זוכרת עכשיו אבל חשבתי עליהם בדרך הביתה.

מצד שני אני רוצה פשוט להגיד לה "תשמעי, אנחנו לא ביחד וזה לא לעניין שכל מה שאת רוצה ממני זה רק סקס כשזה משאיר אותי כרוכה רגשית אחריך. פשוט לא, אז כדאי שתחליטי אם את רוצה אותי או לא ותודיעי לי לפני שאתרסק".

אני לא עושה את זה בינתיים, אני ממשיכה לשחק ברגשות של שתינו,

ואולי הכל יתבהר מאורח יותר.

האמת? בינתיים יש לי זמן לשחק במה שארצה.

אני לא מסוגלת לקרוא לזה שבת סיכום, מבחינתי זה לא סיכם הרבה.

אי אפשר לסכם.

בארבע השנים האחרונות עברתי עולם ומלואו. אני חושבת שרק הבלוג הזה מתחילתו מתקרב ללתעד מה עברתי.

יכול להיות שחצי מזה לא היה קורה לולא פלך.

ובגלל זה, ולמרות זה, אני מאושרת שעברתי לפלך וטוב לי פה עכשיו.

כלכך טוב שאני לא רוצה לסיים ולעזוב, וקשה לי.

השבת הזו לא גרמה לי להרגיש הרבה למען האמת, לא ברובה בכל אופן. היה קצת שיטחי וקצת לא ממצה, ואולי אם היה ארוך יותר היינו מגיעות עם זה לאיפשהו.

רק בשעה האחרונה בערך כשישבנו לפני מוצ"ש ושרנו ביחד הבנתי שרוב הסיכויים שלא אראה יותר את הבנות האלו לעולם, וכל ארבע השנים האחרונות ינצרו רק בזיכרון שלי ולא ימשיכו איתי.

האדם שהפכתי אליו בעקבות המעבר והחוויות בפלך הוא מי שאני כיום, אבל אני יכולה להשתנות ואני לא אפגוש שוב את הבנות האלה ולא אקח חלק בעולמן... לא יהיה לי איתן את אותו הכיף שוב.

זה כלכך, כלכך מבאס.

התחלתי פוסט לפני כמה ימים שמדבר על סיום י"ב. אני אעתיק את הטיוטה לפה ונגמור עניין.*

לסיים י"ב.

לסיים י"ב זה... מפחיד, בעיקר. מוזר.

אבל גם מרגש.

לסיים י"ב זה לקום כל בוקר לבגרות אחרת או לפחות מתכונת וכבר לא להתרגש.

זה לשבת חצי שעה מחוץ לחדר הבחינה וכבר לא לטרוח אפילו להעמיד פנים שאתה עוד לומד, פשוט כי החומר כל כך משעמם וכבר אין כח לחפור אותו שוב [או במקרה שלי, בפעם הראשונה].

זה להיכנס לבגרות מאושר רק מהמחשבה שעוד כמה שעות תהיה בנאדם נטול לשון/היסטוריה/כל מקצוע אחר שעולה על דעתכם.

זה לצאת מהבגרות עם הרגשה בלתי נתפסת- סיימת מקצוע!!!! אין יותר!!!

לסיים י"ב זה לתכנן את שנה באה לפרטי פרטים, ואם אלו תיכנונים של לפני גיוס אתה יודע מראש שחצי מהם לא יתממשו.

זה לרצות למצוא עבודה כדי לטוס לחו"ל, אבל אין שום כח להתחיל לחפש עם הלחץ של הבגרויות.

זה

*או שלא נגמור עניין. הפוסט הזה חצי גמור ואני צריכה להמשיך לעבוד עליו כשיהיו לי עצבים.

אם לא מוצא חן בעיניכם תעמידו פנים שאין פה חצי פוסט או שתצאו לי מהבלוג.

לקנות מלא בגדים מהממים, כאלה באמת יפים ולא סתם כאלה מגניבים כמו אצל ההוא עם החולצות. אני רוצה להתלבש בסטייל.

אני גם רוצה למצוא מלא נעליים ואקססוריז וכל יום אשכרה להחליף אותם ולעשות עם עצמי דברים מגניבים, לא להיזכר להחליף שרשרת פעם במליון שנה כי הלכתי לים והרדתי את הקודמת, ועל העגילים בכלל לא נדבר.

יש לי דחף עז להתלבש מחר מהמם ולהתאפר בהגזמה קלה אבל יפה [ורוד מעל העיניים וכאלה מוזרים], אני רוצה לצייר על עצמי איזה קעקוע כלשהו ולעשות לעצמי מלא מייק-אובר ולהיות מדהימה,

אני רוצה לעבוד על עצמי שעות ולהשקיע בפרטים הכי קטנים [דוגמת הפדיקור מהערב].

אין לי מושג מאיפה צץ הדחף הנשי הזה אבל בא לי בא לי בא לי,

ואני מקוה שהם לא יחליטו לצחוק מחר כשאני אופיע בתלבושת המזכירה school-girl ובאיפור manga תואם.

• אוה, ואני צריכה לקנות משקפי שמש עם מסגרת בצורת לב. סתם שיהיו לי.

אני לא הולכת להתחבר יותר לאנשים שמנמיכים אותי.

ולא, כנראה שמשתמע מכאן שלא אחזור להיות חברה שלךָ למרות הכל,

כי באופן אבסורדי עצם העובדה שאתה נוטה "לאהוב אותי כמו שאני" גורמת לי לנסות ולהתנצל על מי שאני,

לגרום לעצמי להיות מספיק שווה אהבה שכזאת.

המילה "סליחה" נמחקת מהלקסיקון...  בייחוד לאור העובדה שהיא כיכבה בו בכל מצב אפשרי השנים האחרונות.

אני חוזרת לעמדה כוחנית, אוספת אותה עכשיו. צוברת את עצמי.

אני מפסיקה להתרפס ולהתרפש, מפסיקה להיות סמרטט בזה הרגע.

"את כל הזמן מוותרת בשבילה על עצמך". - לא עוד.

אני קשה להשגה, כלבה טיזרית,

ונראה אותך מנסה לעצור אותי.

בואי נאמלל אותך קצת...

coz I do not accept any less then someone just as real, as fabulous...

and I'm a free bitch, baby.

נ.ב. למורה ללשון לא הייתה אפילו הערה אחת פיצפונת על החיבור שלי, אפילו לא פסיק אחד. suck that.

[או לפחות עומדת לקבל, אני מקווה, כי אם לא משהו דפוק בגוף שלי- ולא אני לא בהיריון.]

חיבקתי עכשיו את אמא שלי [תוך כדי לעיסת פרוסה עם שוקולד, עוד תסמין שבודאי לא נעם לאוזנה] ובכיתי כמו פוסטמה.

כלומר, הרגשתי גוש בגרון כשהיא אמרה שאבא אמר לה שהיא חמוצה מידי כלפי וכועסת מידי [ובצורה מפתיעה הגוש לא היה קשור לפרוסה],

אז אחרי שנחנקתי עם הדמעות כמה שניות הפסקתי להתלבט וביקשתי חיבוק.

אחרי זה נשבר המתח קצת והיא צחקה. "שנה הבאה לא תלכי.. ולו רק כי תהיי בצבא. יו, הלוואי שישאירו אותך שם עדגיל שמונים!" שתינו צוחקות.

אח"כ הלכתי לחדר ושם בכיתי כמו פוסטמה בהתרגשות-יתר.

אני אומרת לכם, הורמונים זה דבר מוזר.

וחוצמיזה, אני ממש נואשת לגוש שוקולד ענק ושמן. כבר יומיים וחצי, נואשת מהרגיל.

מה שכן, כל היומיים האחרונים הייתי במתח היסטרי וכנראה חצי ממנו פשוט שכב לו בתת מודע והדאיג אותי גם כשנהנתי,

כי קשה לי להסביר לכם את גודל ההקלה שאני מרגישה עכשיו.

ובלי קשר למחזור,

גם קשה לי להסביר את מה שחשתי היום בפעם הראשונה- שאני גרה בבית שלי וחיה בו בניגוד לרצונם של ההורים.

לא העובדה שאני גרה פה היא בניגוד לרצונם, אלא הדרך בה אני אני חיה וחושבת, כל תפיסת העולם שלי והווית החיים שלי מנוגדת למה שהם חינכו אותי ורוצים ממני.

רק היום הפנמתי את מה שהם אמרו בשיחה בחמישי, ורק היום הרגשתי בחילה נוראית מזה. זו ממש לא תחושה מלבבת.

אני מניחה שככה מרגיש מי שחוזר בשאלה בבית חרדי או משהו כזה.

כאילו כל דבר שהוא עושה הוא אסור [במקרה שלי זה סתם לראות the L word ולדבר עם חברים].

מגעיל.