פצעים ונשיקות

מסיבת סוף קורס עם הסגל וכל הקו"מ, היה אחד המוזרים. וגם השווים.

לראות את כולם על אזרחי, לשתות ולרקוד עם כולם, לעשן המון.. חבל לי שלא רקדתי יותר עם הסגל אבל טיפה התפדחתי, רקדתי בעיקר עם נופר.

בכל אופן, זה לא העניין..

היה קטע אחד ממש מביך, כשמישהו ממש חמוד התחיל איתי.

הוא ניגש ואמר לי שניסה להתחיל איתי בחוץ ולא עבד לו, אז אולי כאן יעבוד.. הוא דיבר על זה שהעיניים שלי היממו אותו, למרות שגם לו היו עיניים ממש יפות. צחקנו קצת והוא היה ממש נחמד, איכשהו מצאתי את עצמי מדברת איתו די הרבה זמן. נשענו על הבר וסוג של פלירטטנו [כלומר הוא מנסה נואשות להתחיל איתי ואני קצת.. טיזינג].

אמרתי לו שאין לו ממש סיכוי כי יש לי חברה [ מה שלאו דווקא נכון אבל אמור להמחיש לו שאני בקטע של בנות בעיקר]. הוא בכל זאת השתדל ושאל אם בתיאוריה היינו נפרדות, אם היה לו סיכוי..

בשלב כלשהו משה הסמל שלי עבר לידי ושאל " את מכירה אותו?" עניתי לו שעכשיו כן.. הוא שאל בהלם "את בקטע של בנים?", כאילו זה אמור להיות לי ברור מאליו שכל הסגל יודע עלי P: זה נורא הצחיק אותי אבל אמרתי לו שלא פסלתי שום אפשרות.. צחקנו קצת ואיכשהו חילצתי ממנו שהוא סטרייט, בוהו.

בכל אופן המשכנו לדבר ולפתע פתאום שמחי הגיע. הוא היה די שיכור ופשוט גרר אותי, חיבק אותי ורקד איתי קצת, שאל אותי איפה שובצתי. אחרי דקה בערך הוא פשוט החליט לקחת אותי משם לקצה השני של הרחבה..

עוד הספקתי לשלוח מבט מתנצל לכיוון החמוד האלמוני [אה, בעצם קראו לו עידו] ולמלמל שעוד מעט אחזור וכבר הייתי בצד השני של המועדון בזרועות של שמחי, רוקדת ו... מתנשקת? אמאלה. שמחי!

הוא היה כנראה שיכור משחשבתי כי הוא ניסה למזמז אותי הרבה מעבר למצופה.. למען האמת הוא קצת שלח הרבה יותר מידי ידיים, אבל זה פחות מה שמשנה עכשיו.

מה שמשנה זה שאני לא יודעת מה לעשות עם עצמי, כי אני לא יודעת אם זה היה סתם סטוץ ואם זה לא אני לא בטוחה מה עובר עלי.. כי הוא אחד הבנים היחידים שיכולתי לראות את עצמי איתם, עם כמה שהוא מקסים. אבל לא הרגשתי כלום אתמול וזה גורם לי להאמין יותר ויותר שאני לסבית. איזה באסה..

קיצור. היה מוזר. שיר קצת ברחה ממני כל הערב, אני מתה על ספיר יותר ויותר, משה חמוד לאללה, דנית וסיוון לא קשורות אלי במיוחד, ובעצם אין לי כח להמשיך לחפור אבל כולם חמודים. יאללה, הלכתי להתקשר ללידור לשאול מה קורה איתי בראשון..

עכשיו תורי להיות המפקדת.

מהיום זו אני, אני והחיילים. 

מצחיק שהילדונת שכתבה את הקטע הזה גדלה לה ככה והגיעה למקום בו אני עומדת היום. כואב לי לחשוב על הדרך שעברתי, בכנות.

גם כי היא תמה ונגמרה, וכבר עכשיו אני מתחילה להתגעגע לכל החוויות המשותפות [ובעיקר לשבתות בבסיס עם כולם..],

וגם כי אני מאוכזבת. כי אני מרגישה שנכשלתי.

בסוף חצי השנה הזו אני יוצאת עם תחושה מרירה של כישלון.

איך אמרתי לשיר בשיחת הסיום של הטירונות?

"הטירונות הזו הייתה כמו.. כמו אוהל אב"כ בשבילי."

"מה זאת אומרת?" היא שאלה, לא מבינה.

"אוהל אב"כ הייתה אחת החוויות שהכי פחדתי מהן. באמת, מתתי מפחד לפני", הסברתי לה. "ובאמת היה קצת קשה, ולא כל כך נעים מבחינה פיזית תוך כדי.. אבל בסופו של דבר היה כל כך כיף, ולגמרי הייתי עושה את זה שוב."

ועכשיו? עכשיו אני מרגישה כמו אחרי בר-אור. זה מה שהקורס מבחינתי. בר-אור. כי קיוויתי תוך כדי, חלמתי תוך כדי, וגם כשהזעתי ולא היה לי אוויר והיה הכי קשה בעולם לא הפסקתי לרוץ. בכיתי תוך כדי ונשברתי וקיללתי ורציתי קצת למות, אבל המשכתי לרוץ. כמו בקורס.

ומשה הסמל דחף אותי והריץ אותי, ולידור המפקדת משכה אותי קדימה, והבנים הצטרפו וניסו לעזור לי.. ולא משנה במי נתמכתי וכמה קשה נלחמתי, נכשלתי. לא עברתי בר-אור. מבחינתי נכשלתי גם בקורס.

לא הגעתי לאן שרציתי, לא הגעתי אפילו למקום ראוי, ועכשיו אני בכלל צריכה לחזור לביסל"ח ולהשלים עד שאעבור. 

הלוואי שאצליח גם לשנות שיבוץ תוך כדי לבסיס אחר..

מכל מקום, חצי השנה האחרונה הפכה אותי. 

כמה תהפוכות נפש עברתי.

מהילדה הזו שהצליחה להבריא מהדיכאון הקליני [כי בדקתי תסמינים וכולם מצביעים על כך שמה שהיה לי בזמנו היה דיכאון קליני..] והפכה לילדה כמעט ושלמה עם עצמה, מאושרת ואופטימית, הפכתי לנערה מרירה שיודעת לריב עם אנשים ולהילחם כשהיא צריכה, לא מוותרת ומתפשרת. זו מה שאני.

הפכתי ללוחמת, כמו שלידור אומרת.

צברתי ניסיון וחוויות. בעיקר הרבה גאווה על חוסר הוויתור העצמי שצמח בי. 

התבגרתי מאז כתבתי את הפוסט ההוא. התחשלתי ברמה שאין לתאר..

ועדיין כואב לי.

כואב שנגמר, כואב שהיה. 

אולי אני סתם בדיכאון של מחזור, אולי סתם עייפה. אולי אם אצליח להגיע לבסיס שיעשה אותי מאושרת לא אתחרט לרגע על שעברתי את כל זה.

אבל עכשיו אני מפקדת, וכרגע מפקדת מאוד עייפה וקצת עצובה.

יש לי שרוך וסיכה ורב"ט שאמור להיות רק בכיס כי לי עדיין אסור לתפור אותו,

ואולי יום אחד גם יהיו חיילים..

שירגישו מה שאני הרגשתי בפוסט ההוא. ואולי יאהבו אותי כמו שאהבתי את הסגל שלי.

הלוואי שיהיו לי חיילים כאלה, הלוואי.