פצעים ונשיקות

כותבת מהאינטרנט הפיקטיבי שלי [כי בעצם אין קווים בבית והתחברתי דרך הפלאפון של אח שלי, וברגעים אלו אני אונסת לו את חבילת הגלישה לדבריו].

איך מתחילים לספר מה קורה איתי?

הבית קורס, כמעט פשוטו כמשמעו.

חזרתי הביתה כידוע בשני כי קיבלתי טלפון שהמצב הורע וסבא שלי גוסס. ביקרתי אצלו ובשלישי הייתי שוב בדרך אליו כדי להחליף את אבא שיוכל ללכת הביתה לישון קצת..

כשהתארגנתי שמתי לב לריח של עשן, ולצבע מוזר של האור שנשפך דרך החלונות על המקלדת. פתחתי את התריס ואז גם שמעתי את זה, פיצפוץ כזה, התפצחות של להבות וזרדים. יצאתי החוצה וחוץ משמים אפורים לא ראיתי עשן מיתמר. אבל הרחתי, ושמעתי, ומשהו היה מוזר. זה לא הרגיש כמו מנגל שיגרתי בסביבה.

אז התקשרתי לאמא והתייעצתי אם להתקשר למכבי אש, ולשמחתי שמעתי לעצתה והתקשרתי. והם הגיעו, ואני עזבתי.

סבא, בי"ח וזה.

השעות הבאות היו נוראיות. זה התחיל בזה שסבתא ואלי התפרצו לחדר מדיפים ריח חרוך, וסבתא אמרה שפינו אותם מהבית בפיג'מות. הלכה להחליף את החלוק בבגדים שהיו לה במקרה בתיק ליד המיטה. הם סיפרו שנכנסו שוטרים והעיפו אותם מהבית, שאמרו להם לעלות לירושלים ברגל אם צריך כדי להתרחק. שהם תפסו טרמפ לעיר עם אמבולנס. שאמא ואחותי מסתובבות איפשהו בעיר בפיג'מות ברכב של שכנה שאספה אותן.

זה המשיך בטלפונים מקוטעים מהדיירת שאומרת שאורים בטלוויזיה את הבית אפוף להבות, בדיווחים מזדמנים מאנשים עם אייפונים, בטלפונים אחד אחרי השני של חברים ששמעו גל"צ ורוצים לדעת אם אני צריכה עזרה או מקום לישון בלילה.

וזה המשיך, והמשיך, והמשיך.

כמה שעות אח"כ כבר התפנה הכביש ויכולתי לחזור הביתה, וכמעט חטפתי שבץ באוטובוס. הכל שרוף. הכל מושחר. הגינה המהממת שלי, החלק בבית שאני הכי אוהבת חוץ מהמיטה. החצר. השדות. הייתי בטוחה שאחזור ואמצא שישליקים במקום תרנגולות, אפר במקום כלבים.

תודה לאל, אף אחת מהחיות לא נפגעה. חוץ מזה שכולן קצת צבועות באדום, שמסתבר שזהו צבעו של הריסוס ממטוסי הכיבוי.

אדום דם. שפוך על כל הבית שלי. סמיך, כבד ומסרב להתנקות. על כל הבית.

הבית עצמו לא נפגע, אבל זה לא משנה את גודל ההרס מסביב. חורבן מוחלט.

נשבר לי הלב, באמת שנשבר כשאני חושבת על אבא שלי ואיך הוא מתמודד בימים האלו. כל מפעל החיים שלו כבה אתמול. וזה כן פשוטו כמשמעו. אבא שלו עומד למות. ומפנים אותו מהנחלה שלו בקרוב מאוד, בגלל הכביש הדבילי הזה.

היו פה אמבולנסים וניידות וכבאיות כל אתמול וכל הלילה. עכשיו בדרך חזרה מצריפין התקשרתי שוב להגיד ששוב יש אש לא רחוק מאיתנו. לא הכל כבה.

יש עצים שבוערים ונשרפים מבפנים. יש גיצים בכל מקום. שאריות של החיים.

זה מה שנשאר לנו פה.. שאריות של החיים.

ואני?

מתמודדת.

כמו שאני תמיד צריכה לעשות. כמו שלמדתי.

אני מפנה את כל הרגשות והתחושות האישיים שלי לטובת המשפחה. עושה ספונג'ה במקום לישון באמצע הלילה כשצריך. יושבת כמה שעות בבי"ח למרות שאין מה לעשות שם באמת. תומכת.

למדתי שאסור לי להיות אני, אסור לי לחשוב על עצמי, כי אם אחשוב על עצמי אתפרק. אם אחשוב ואנסה לתפוס את מה שקורה סביבי אלך לאיבוד.

ומסביבי, הם חלשים פה. הם זקוקים לעזרה שלי. צריכים אותי יותר משאוכל להועיל לעצמי.

אז אני מחפשת תחושה של בית מידי פעם. כמעט ישנתי אצל מור. דיברתי קצת עם הדר. תחושות של בית. אני משתדלת.

ומחר בסיס, מזל שגם שם אני גרה לא מעט זמן ומרגישה במקום...

ואומרים שלמרות שצרות באות בצרורות, יהיה טוב.

בעצם אני כן מסוגלת לכתוב לך עכשיו. ואני חייבת. זה לא הספד. זו כתיבה.

הכתיבה משחררת, לא?

אני לא חושבת שזה טוב לראות את סבא שלך ככה. או מישהו שאתה אוהב ככה.

אמא שלי תמיד כועסת על בני המשפחה שמתנכרים. יש לי בני דודים שלא מסוגלים ולא מוכנים לראות את הסבים שלהם במצבים כאלה. כשסבתא שלי הידרדרה מיום ליום במשך שנה בערך ונראתה כמו שבר הכלי הכי מעוך בעולם, דוד שלי לא רצה לקחת את הבן שלו לבקר אותה כי לא רצה שהוא "יזכור אותה ככה".

סבא שלי גוסס עכשיו ויש לו בין שעות לימים כנראה, כשאח לפני יומיים אמרו שיש כמה חודשים.

ובת דודה שלי שמעה באיזה מצב הוא והיא לא מוכנה לבוא. היא מתגייסת עוד מעט, עשתה מבחנים של צו ראשון היום. בכל אופן היא גדולה מספיק כדי לעשות בעצמה החלטה, גדולה יותר משאני הייתי כשהחלטתי לבקר את סבתי בזמנו.

למרות שלא באמת החלטתי. אמא החליטה בשבילי.

כי אני חושבת כמוהם. אני חושבת שזה נורא ואיום לראות ככה מישהו שאתה אוהב. אני חושבת שלזכור מראה כזה כמראה האחרון שלך מאדם יקר זה מחריד. אני חושבת שאני צריכה קצת להתאמץ עכשיו כדי להיזכר בסבתא שלי כפי שהייתה באמת, למרות שאהבתי והכרתי אותה לא מעט שנים, אבל אני כן זוכרת אותה לפעמים קצת יותר טוב מהתמונות מאשר במציאות.

כי במציאות אני זוכרת אותה שבורה. שבר כלי. 

סבא שלי לא נראה כמו עצמו בבית החולים. הוא נראה מרוט כל כך. הוא לא דומה לעצמו, בכלל לא. הוא דומה לאדם גוסס בבי"ח. זה מה שהוא נראה.

ולדודה שלי יש סרטון שהיא תפסה מלפני שבוע וחצי כשהוא עוד היה בבית האבות, סרטון שלו קצת מחייך וקצת מדבר עם העובדת הזרה שבאה להיפרד ממנו. היא אומרת שזה יהיה הזיכרון האחרון של זיו ממנו, בת הדודה שלי שהייתה בלשכת הגיוס היום. זו שלא מוכנה לבוא לראות אותו אחרת. אני חושבת שזה נחמד, שככה היא זוכרת אותו.

הלוואי וזה היה הדבר האחרון שהייתי זוכרת ממנו.

אבל אמא שלי תמיד כועסת על בני משפחה שמתנכרים.

ובמקום מסויים אמא שלי צודקת. לא הייתי רוצה למות לבד, אני חושבת. למרות שאני יודעת שהוא לא באמת מודע למה שקורה סביבו ואולי למי שנמצא שם. אבל אני כן יודעת שעכשיו, כשאני מודעת, אני לא מסוגלת לחשוב עלי גוססת זקנה במיטה מנוכרת ואף אחד מהצאצאים שטיפחתי במשך שנים לא מגיע להגיד ביי, להחזיק לי יד, לתת נשיקה על לחי מקומטת ומגעילה לפני שאעזוב לנצח.

אני חושבת שזו חרפה לנטוש בשניה האחרונה, ולא משנה כמה קשים לי המראות. אני חושבת שזו חרפה כי אבא שלי יושב כבר יום שלם ליד המיטה של אבא שלו ולא צריך להתמודד עם ילדים שרוצים או לא רוצים לבוא. אני חושבת שאני באה בשבילו ובשביל סבתא בעיקר. כדי שלא ירגישו שהמשפחה הגרעינית שלהם ננטשה ע"י חלק אחר של המשפחה הגרעינית שלהם. יצאתי היום מהצבא למרות שרציתי להישאר וצאת מחר, כי אמרתי לעצמי שאם זה קורה היום והייתה לי האפשרות לצאת ולבקר שוב לפני הסוף ולא הייתי עושה את זה... הייתי אוכלת את עצמי אחר כך. יצאתי בשביל המצפון.

אז זיו, ותומר, וכל בני הדודים האחרים שמגוננים על עצמם כל כך יפה- אני לא מאשימה אתכם. הלוואי והייתי מסוגלת לנהוג כמוכם. 

אבל אני לא. אני לא מפקירה, אף פעם לא מפקירה.

אולי על הילדים שלי כבר אחוס....

ואני, אני הולכת לבקר את סבא.

יש לי את העיניים שלך.

מיליון כוכבים בשמיים תופסים את הצבע של שנינו בעיניים.

ובזכותך אני גרה איפה שאני גרה וכבר בגיל שבועיים שכב לידי על הדשא כלב שגודלו פי 15 בערך ממני ודפקתי חיוך אווילי כזה של תינוקות במקום לבכות.

בזכותך אני מכורה לנחשי גומי ולחוש הומור אידיוטי.

אני אוהבת אותך.

אני חושבת שמוטב שאכתוב זאת עכשיו כי אולי כשיגיע הזמן לא אוכל...

אז אני מספידה אותך בעודך בחיים, אמנם גוסס אבל בחיים... כי בשבילי האיש שהיית כבר הלך לבלי שוב, אני חושבת.

סבא, אני לא יודעת איך מתחילים דבר כזה בכלל. איך מדברים.

אולי בגוף שלישי קשה פחות.

אז הדבר הראשון שעולה לי לראש כשאני חושבת על סבא שלי הוא הצחוק שלו. חוש ההומור המשגע שלא עזב אותו, ולא משנה באיזה מצב הוא היה. גם כשחשבתי לפעמים שהוא לא ממש שם איתנו, פתאום סבא זרק איזו בדיחה שמיד גרמה לכולנו לחייך. אני חושבת שזו אחת התכונות הכי יפות שיצא לי להכיר בחיים.

קשה לי לדעת שעכשיו הוא לא יהיה פה בשביל לגרום לכולנו לחייך גם כשקשה, ואני יודעת שדווקא לו זה בטח היה חשוב,

כי זו התכונה הבאה הנפלאה שהכרתי בו: אהבת המשפחה.

סבא היה אדם של בית, של טיפוח הנחלה שלו והצאצאים שבה, של עבודת כפיים והתמסרות למשפחה. אני מאמינה שהוא פשוט לא רצה לחיות בלי הבית, בלי האנשים שלו סביבו, ואולי לכן עזב דוקא עכשיו...

סבא, אני רוצה להגיד לך תודה. תודה על כל מה שעשית למעננו, למען המשפחה שלך,

תודה על האדם הנדיר שהיית, תודה על מי שאיפשרת לנו להיות. תודה על מי ומה שאתה עדיין מייצג בשבילי.

קשה לי לחשוב שעכשיו אני צריכה להגיד את זה לאחד האנשים הבסיסיים ביותר בחיים שלי,

אבל נוח על משכבך בשלום...

חשבתי על שני שירים באוטובוס בדרך הביתה, מיליון כוכבים של עמית פרקש וjar of hearts של כריסטינה פרי. לא היה לי כח לחפש אף אחד מהם, אבל רציתי לשמוע אותם.

תוך בערך שתי דקות הם צצו לבדם בפלייליסט שלי, אחד אחרי השני. וזה לא שירים שמתנגנים בתדירות גבוהה כלכך.

אמא עשתה בדיקות לקראת הביקורת שלה היום.

אז איזה כח עליון שזה לא היה שהביא את שני השירים שרציתי ביחד, אלוהים או קארמה או מוחמד או בודהה,

בבקשה תעשה שהסרטן לא חזר.

אני לא חושבת שהם יהיו מסוגלים לעמוד בזה הפעם.

זה אמור להיות אני ששואלת מה נשמע, ואת מספרת שהיה לך יום סבבה, שתי תאונות דרכים ואין פצועים קשה או הרוגים.

זה אמור להיות אני שרוצה לצאת לים ואין לי עם מי ואז אני יכולה להיזכר בך ולהציע לך וזה בכלל לא יהיה מוזר ששתינו מסתובבות בבגדי ים ולא שוכבות אחר כך בשום מקום. אפילו לא מתנשקות. סתם חוזרות הביתה מלאות חול, כל אחת לביתה.

זה אמור להיות שמשעמם לי ואני קצת מפחדת בבסיס כי מתפרק לי קצת הבית ואני יכולה להתקשר אליך ולכמה דקות לא תהיי מערכת היחסים הכי ארוכה שלי ואני לא אהיה מערכת היחסים הראשונה שלך, אלא סתם מישהי ברשימת הטלפונים שלי שיודעת להרגיע אותי קצת.

ככה זה אמור להיות.

זה אמור להיות יציאות לקפה שלא צובט בלב אם מספרים בהן על הדייטים הגרועים האחרונים שהיו לנו ואז נשפכים מצחוק, או טוב[גרוע?טוב?גרוע?] יותר, מספרות על הדייט המוצלח האחרון ועל זו החדשה שרוקדת בלב ואין טינה או קנאה או שום דבר מסקאלת הרגשות הללו בכלל.

ככה זה פאקינג אמור להיות.

אין לי כח יותר למשחקים. 

אין לי כח להתחלפויות מצב הרוח שלך ולגישה שונה בכל שיחה. אין לי כח לאמץ לעצמי גישות שונות כלפיך. אין לי כח למשיכה הזו. אין לי כח לריב או לחשוב או להרגיש.

אני רוצה שדברים יהיו פשוטים. אני רוצה להיות מסוגלת להתקדם.

זה לא בהכרח אומר שאני רוצה לנתק אותך מהחיים שלי. אני רק רוצה שדברים יהיו פשוטים שוב, והייתי רוצה להגיד כמו פעם, אבל אולי מעולם לא היה לנו את זה...

וזה הפוסט השלישי ביומיים האחרונים, 

אני כותבת יותר מידי ומעצבן אותי שאני כותבת כל כך הרבה בהקשר אליך. זה עוד מעט יהפוך להיות הבלוג שלך.

שכחתי שפעם הייתי כותבת כל כך הרבה גם על האחרות, אבל היי, כבר עברה שנה וחצי...

תמיד היה בינינו משהו, נדמה לי שמאז שהכרנו.

ואני לא מפחדת להודות בזה עכשיו כי ככה או ככה לא יוצא מאיתנו כלום, אז בעצם גם אני אני חיה באשליה כלשהי ואת אפילו לא מרחרחת בכיוון,

עדיף להוציא את זה מאשר לאבד שום דבר בעצם.

אז אני מדברת, ועכשיו הכנות.

היה בנינו משהו, למרות שהנשיקה היחידה שהייתה בערך היה ב7 דק' בגן עדן, המשחק הכי דבילי אבר, שאיכשהו ההתערבות שלך גרמה לנו לשחק במרתף של ליאור.

והיה בנינו משהו, למרות שתמיד היו אחרות. אני הייתי עם מישהי, את היית עם מישהי, משהו היה בינינו. עמד בינינו.

וניסינו לדבר, ניסינו לצאת למרות שאף אחד מעולם לא קרא לזה בקול דייט. אני חושבת שאפילו אמרנו שבכלל זה לא.

אבל זה ניסה להיות, התאמץ, כשלא הסתכלנו.

ומשהו עוצר אותנו, איכשהו בכל פעם שאנחנו מנסות להתקרב משהו עוצר. כאילו יש איתנו קצר, תיקשורת שנתקעת, תיזמון לא נכון, משהו כלשהו.

וזה מעצבן כי אנחנו בעצם לא כל כך שונות. בליבה שלנו, לא מאוד שונות. 

ואני לא יודעת למה הייתי חייבת להוציא את זה, ואם אי פעם תקראי פה שוב אולי לא תדעי שזו את בכלל [למרות שה7 דק' קצת מסגיר] אבל חבל לי. חבל לי להתאמץ כל כך לטפל במשהו שכבר חצי נמצא. חבל לי שלא הולך.

משהו חבל פה.

הלכתי להשקות גינה ולהתקלח, יום יפה בחוץ. :) וגופיה חדשה. וויהי.

את חייבת להפסיק להתעסק עם הראש שלי.

אני בונה לי חזיתות כלפיך ומגבשת יחס ועולם שלם של מה אני חושבת עליך, ואז את אומרת משהו ומשפט או מילה אחת מפוררים הכל.

אני מדברת איתך בראש שלי, או במקלדת שלי,

אומרת לך כל מה שהייתי רוצה שיאמר אבל לא מוצאת את הזמן והאומץ להגיד באמת. אני מרוקנת עליך הכל וסוגרת אותך באיזושהי קופסא שבלתה כבר משימוש חוזר,

מקווה שלא אפתח אותה שוב לפני שתעלה אבק.

והנה את, באה לקראתי, לא מסוגלת לעזוב אותי בכל פעם שאני מתרחקת. קרן אומרת שזו עוד תכונה שלך, את לא מסוגלת לתת לי לחיות בשקט. חייבת שאהיה כבולה אליך באיזשהו מובן.

אני לא בטוחה שאני מאמינה לה. הרי הבעיה העיקרית היא שגם אני לא מסוגלת לעזוב אותך במנוחה...

אני כבר לא יודעת מה להגיד לך. באמת שלא.

הייתי שולחת לך את כל הפוסטים האחרונים במקום להתעסק עם זה בעצמי עכשיו, לתת לפרצי הזעם הישנים שלי לטפל בהכל.

אבל אני חושבת שאולי הם אגרסיביים מידי. לפחות ביחס למשפט האחרון שלך.

ארזון אומר שאנחנו צריכות לדבר פנים אל פנים, כי הדרך הרגילה שלנו זה בסמסים.

יום אחד אני אפסיק לשאול אנשים מה לעשות איתך.

...

נדמה לי שסבא שלי גוסס.

זה בסדר אם את מתגעגעת אלי,

אבל זה לא בסדר אם אני מתגעגעת אליך,

וזה בסדר אם את צריכה עזרה ויוזמת את התקשורת אבל לא בסדר אם את צריכה עזרה ואני יוזמת אותה,

וזה בסדר אם את צריכה שיזיינו אותך ובא לך עלי,

אבל זה ממש לא בסדר אם אני סתם מתגעגעת לדבר או אם אני צריכה עזרה,

וזה נורמלי לדבר איתי אם אני עוברת תאונה ואת "כמעט מאבדת" אותי.

יש לך עוד בעיות שאת רוצה לשתף?