אני מפחדת כי אני חושבת שאיבדתי אותך.
אני מפחדת כי זו היסטוריה שמשחזרת את עצמה, כי כשניצבתי בסיטואציה כזו זו הייתה מור שישבה מולי ואמרה לי את האמת בפרצוף, זו הייתה מאיה שהייתי מאוהבת בה וסירבתי לראות, והכל היה כל כך מינורי אז, ממש ילדה קטנה.
השיחה בה בכיתי הייתה קצרה. הכעס חלף דיי מהר.
הפרידה, יומיים לאחר מכן, גם היא לא הייתה ארוכה מידי. אבל האהבה למאיה הייתה ענקית. ידעתי על מה ובשביל מה אני מוותרת.
וכאן, המצב קצת שונה. השחקנים התחלפו עם השנים.
עכשיו זו את מהצד השני של הקו, כועסת ומרומה, וזו אני הבוגרת בחמש שנים שבוכה פה.
זו היא שאהבתי מעט ושאני עדיין מסרבת לראות אם עוד אוהבת,
ואליך יש לי כל כך הרבה רגשות שאין להם שם.
הפעם אני לא מסוגלת להודות באשמה. הפעם אני לא מוכנה שתגידי לי שזה בגללה ושאני אסכים, ועוד ארצה להישאר איתך כי את היחידה שאומרת לי את האמת במלואה בפנים.
זה לא ככה.
הפעם זה לא נכון. אני לא מסוגלת ולא רוצה לוותר עליך. אני יודעת שעוד כמה חודשים או שנים מעכשיו אחשוב על קבלות השבת המשותפות שיכלו להיות לנו עם הילדים שלנו ואוכל את הלב.
אני יודעת שאבין כמה אני אוהבת אותך רק כשתעזבי.
אני יודעת שבכיתי עד כדי חנק עכשיו, שנשמתי אותך מהצד השני של הטלפון, שסירבתי לנתק וכל זה כי אני עוד לא מוכנה לוותר על המאבק.
כשסיימתי עם הדר עוד אהבתי אותה אבל ידעתי שזו הנקודה להפסיק להילחם בה, שזו הנקודה בה זה כבר נגמר.
עכשיו זה לא מרגיש אותו הדבר. עכשיו אני עוד לא מוכנה להרפות.
ולא מגיע לך שאיאבק ואלחם עד שארגיש שמיציתי, כי כמו ששתינו הסכמנו, מגיע לך טוב יותר.
לא מגיע לך להמשיך לחכות עד שאסיים להילחם עם עצמי ואבין שדיי. זה לא יקרה.
ואני לא יודעת מה לעשות.
לא אכלתי בארוחת הערב, ואני לא רואה את עצמי מתקדמת עוד הרבה בלעדייך בימים הקרובים. יוצאת מהמיטה. מתקשרת עם העולם. שותה אבר אגן.
אני לא זוכרת מה עשיתי לפני שנכנסת לחיי, איך מילאתי אותם. הכל נראה כל כך שולי פתאום.
אני אוהבת אותך. פשוט לא יודעת אם מאוהבת מספיק. אבל אני אוהבת.
ולא רוצה שזה ייגמר ככה.
כואב לי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
