לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה
 

פצעים ונשיקות


"ידעתי שאסתכל פעם על כל הרגעים שבכיתי ואצחק, אבל לא ידעתי שאסתכל על כל הרגעים שצחקתי ואבכה" -הבלוג שלי. כי כל אדם זקוק למקום שאליו יוכל ללכת ולצאת מדעתו בשלווה.
Avatarכינוי: 

בת: 32

תמונה



מצב רוח כרגע:

פרטים נוספים:  אודות הבלוג


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    יולי 2009    >>
אבגדהוש
   1234
567891011
12131415161718
19202122232425
262728293031 

 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

7/2009

פוסט-הלם.


העיניים שלי ממש כבדות.

אני שונאת את ההרגשה הזאת, אחרי שהכל עובר ולפני שמשהו בעצם התחיל.

מועקה ודמעות איימו לחנוק את גרוני, לא הצלחתי להוציא מילה, שלא לדבר על לפתוח את הפה - אם הייתי עושה כן הייית נשברת.

יבבה אחת זעירה נמלטה משפתי, ואת השאר סתמתי. ומסתבר שגם אי אפשר לבכות בשקט במושב האחורי, אז אפילו לדמעות [הבודדות] נתתי רק לחמוק ולא באמת הצלחתי לבכות אותן החוצה כמו שצריך.

אחר כך, כשהשתלטתי על קולי וכל השאר, נכנס השלב של הכעס.

זעם ועצבים מנוקזים היטב.

אחרי שגם זה עבר, נותרתי... לא חלולה כי אם כבדה. כבדה מרגשות עצורים שלמרבה העצב כבר נגלל עליהם הסכר כמעט לגמרי.

ממש רציתי להוציא הכל ולא יכולתי באותם רגעים, ועכשיו הכל סתם יושבת עלי במין עייפות לאה שכזו.

אוף.

 

וכן, אני מתארת פה את כל הסבל הזה כי אני לא רוצה לתאר פה את המקרה עצמו, רק להזכיר שקרה.

אבל אולי כדאי שכן אתן פרטים- הפסיכולוג, ההורים ואני התיישבנו לשיחת ועידה אחרונה לפני שהוא טס.

הוא הוציא את ה"סוד" שלי החוצה, ועכשיו חלק מהעולם שלי שוב מאיים להתמוטט על ראשי- יכול להיות שאנותק בקרוב מכל החברים שלי לצמיתות.

אני יודעת שזה כנראה מה שבסופו של דבר יהיה לי טוב,

אבל לפעמים אני תוהה אם לא כדאי לי פשוט לשקוע בחזרה למקום הנוח בו הייתי בזמן שהפסיכי יטוס לניתוח שלו.

ודווקא עכשיו אי יודעת שאני לא אעשה את זה.

 

אוף, כמה שיכל לעזור לי עכשיו איזה כדור שוקולד מהמקרר. -_-

נכתב על ידי , 30/7/2009 11:37  
3 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של ארנב ירוק. ב-31/7/2009 12:05
 



רק הרגע קלטתי שכל הפוסט האחרון מדבר על זה שאני חולה, וצריך לעדכן אותו קצת.


אז אני בסדר גמור עכשיו כנראה, סתם עייפה מהכל...

:)

 

אכלתי אתמול סופסוף- הלכתי עם מאיו לקורליין [ווהו!] וזה אחד הסרטים החמודים. ראינו אותו בתלת מימד אז עכשיו יש לי גם משקפיים מגניבות להפליא  לא. >< כתוב על האריזה שאי אפשר להשתמש בהן כמשקפי שמש, שיט!

 

בכל אופן אחרי שחיתות של פופקורן עוד יצאנו לסושי, ואחרי סיבוב של כמה שעות בעיר עם חברים חזרנו וקינחנו בוופל בלגי באלדו. שחיתות פשוטו כמשמעו.

אז מילאתי את מיכסת החזירות ששכחתי בימים האחרונים, גם בהתחשב בעובדה שפרט לאתמול לא יצאתי מחמישי בערב מהבית.

אניווי...

אני בלבטים בקשר לפסיכי, יש לי משהו שלא סיפרתי לו מעולם והאמת שבכלל לא דיברתי על זה עם אף אחד. אני יודעת שזה מעכב את הטיפול ומיותר להמשיך בלי להעלות את הנושא, אבל אני לא מוכנה לדבר על זה.

מה עושים?!

 

אה, וגם, כצפוי, דרוש קשר שפוי.

רק חבל שאין בנמצא.

 

נכתב על ידי , 29/7/2009 14:28  
4 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של שירלי ב-3/8/2009 17:48
 



אסור היה לך לשיר את הללויה.



oh, lovely,

 

  אני חולה אחושלומו,

או לפחות ככה זה מרגיש. אה, אל תקראו את זה כי זה לא מגיע לשום פואנטה, כהרגלי בקודש אני רק מתארת בפרטי פרטים כדי שאני אוכל לזכור את זה עוד 5 מליון שנים.

אז,

החום שלי נע בין 38 ל38.2, אבל אותו אני פחות מרגישה- הוא מתבטא רק בתחושת הראש-הכבד הזאת שיש כשיש חום, ובקצת כאב גרון. ממש קצת.

הבעיה העיקרית היא שהלכתי לישון ב3 וחצי וקמתי ב4 כדי להקיא. אני חושבת שעשיתי טעות כי הרגשתי ממש ממש נורא אז הקאתי בכוונה,

אבל מאותו רגע קמתי כל פחות-מ-20-דקות כדי להקיא עוד. ועוד. ועוד. 8 פעמים בפחות מ6 שעות, גאד דאמט.

זה הרגיש כמו ההנג-אובר הראשון שלי. זוועת עולם.

קיצור פשוט ישבתי עם שמיכה על הספה בסלון מהבוקר עד 11 וחצי בערך כי פחדתי לישון. אני חייבת לציין שככל שממתי מעייפות לא באמת הצלחתי להירדם, וככל שהייתי צמאה לא יכולתי לשתות [וגם לקחת כדורים] כי הכל היה חוזר בחזרה למעלה והחוצה.

 

הצלחתי לחזור לישון בין 11 וחצי ל12 וישנתי עד 2 בערך, ואז חברה שלי התקשרה- מה שהזכיר לי שמאוד כדאי לי באמת לקום כי אחרת אני לא אשן גם בלילה הזה.

אז קמתי ויש לי דיאט קולה שאני מצליחה לשתות, וקצת מים, וכדור אחד, ופרנדס ביוטיוב....

 

וזהו בעצם. [נהה, פראיירים, אמרתי לכם לא לקרוא את זה! זה מה שקורה למי שלא מקשיב!!!!!!!!!]

מיפ.

 

נכתב על ידי , 26/7/2009 15:12  
6 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של ארנב ירוק. ב-29/7/2009 14:24
 



נההההעכשכעטלש 3 פוסטים בפחות משעה, בטח השתגעתי.


אומייגאד אני כזאת שמנה שמנה שמנה שמנהההההה פרה מזוויעה שכמוני!!!!!!!!!!

מה הבעיות שלי?!

מה??

למה אני מרשה לעצמי להצטלם, או לצאת מהבית, או לגזור את השיער כך שלא יכסה את כל הפנים שלי????

מה קרה לי?!?!?!

איכסההההה אני מזעזעת כלכך שבא לי להקיא ממני :(

אני צריכה חורף, ולהסתתר מתחת לבגדים גדולים.

אני צריכה חורף, ולהלבין שוב ולהיות חיוורת. כמעט יפה.

אני צריכה חורף.

 

אני כזאת משונה.

חצי יפה חצי כונפה? ככה אני רואה את עצמי, זהו?

גאון.

><

 

 

[נדמה לי שאני בהתקף, זה בסדר.]

נכתב על ידי , 23/7/2009 23:33  
7 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של ארנב ירוק. ב-25/7/2009 21:51
 



מתחשק לי לכתוב איזה משהו מדהים ככה, בקטנה.


ולפעמים אני מסתכלת אחורה, אתה יודע, ומאלצת את עצמי להיזכר במה שהיה.

פנים מטושטשות, סדוקות מעט מכתמי העבר הנושן שדבק בהן.

חיוכים קטועים, שבורים, מנופצים.

כמו זכוכית שמישהו דרך עליה.

אבל מבעד למסך הזה... נו, אתה יודע. אני זוכרת.

 

לפעמים אני תוהה מה היה קורה לו.

מה היה קורה לו היינו עוד ביחד?

מה היה קורה לו כלום לא היה משתנה?

 

 

 

 

 

אני מסתכלת אחורה, על המילים האלה שכתבתי... ולא מבינה מאיפה הן יצאו.

מי אמר לראש שלי לכתוב אותן?

מי הגה את כל הרעיונות האלה? מאיפה זה בא לי בכלל?

לא חשבתי לפני שכתבתי. לא עצרתי לרגע לתהות.

פשוט זרמתי... ואיתי נסחף כל מה שהיה, ונמוג.

נותרו רק הזיכרונות.

 

לפעמים אני מנסה להתחיל שוב. להתחיל מחדש.

אבל זה כמו להיכנס לנעלי בלט שכבר קצת קטנות בכמה מידות, וקצת לוחצות באצבעות.

שום דבר לא באמת מרגיש נכון ובמקום.

כלום כבר לא ישתווה לדבר הראשוני, האמיתי. החי ההוא.

אני מתחילה, מהוססת- ומיד בורחת.

איך זה שזיכרון כל כך מטושטש וכל כך לא ודאי יכול לצרוב כל כך הרבה עמוק בפנים?

איך זה שמשהו נגע בי עמוק כל כך בלי שידעתי בכלל?

ואולי לא זיהיתי את זה אז, כשזה עוד היה שריר וקיים.

אולי הייתי טיפשה.

 

אני מסתכלת במראה, וניבטות אלי פנים שלא לי.

היא יפה, הבחורונת הזאת. ממש יפה.

אני מעריכה את הפרטים הקטנים שבה.

-נזכרת כיצד נראתה פעם, לפני שנים ואולי אפילו עשרות, כמה זוועה הכילה במבט אחד, ונרתעת.

דורכת על הזיכרון בכל כוחי, נגעלת. נבוכה, מאדימה מבושה.

ואז אני מבינה כיצד כל המראות מהזיכרונות שלי התנפצו כך.

 




אני רוצה להמשיך לכתוב ולכתוב ולכתוב.

לכתוב על אהבה שלא התממשה, לכתוב על אהבה שכן התממשה, לכתוב אהבה.

לאהוב.

ואני לא מסוגלת להמשיך.

אני כלכך רוצה וזה כלכך בוער בי.

ולא מצליחה!


 

 

 

 

אני מסוגלת להתאהב שוב, אתם יודעים.

מסוגלת מסוגלת מסוגלת.

אני רואה מישהי ממש יפה, ולרגע- רק לרגע, ממש - הלב שלי נעצר.

וחוזר לפעום.

והרגע הזעיר הזה נחרט בי.

אני מסוגלת לפתח אותו ולמרוח אותו שעות,

ואז לגלות ששכחתי שאני בעצם לא מכירה את הבנאדם ולא בקשר איתו.

באסה, נכון?


החלק הראשון של הפוסט הוא הפוסט הכי מוזר שכתבתי אי פעם, אתם לא מבינים כמה.

לא בגלל מה שכתבתי - קומץ קלישאות מקובץ ומגובב לערימה של שטויות. זה מילא, זה תמיד קורה לי.

אבל תהליך הכתיבה.

חצי מהזמן כתבתי כל משפט שעלה לי לראש, וחצי מהזמן ניסיתי להבין אם בכלל יש לי מוזה.

הפסקא השלישית, זו שאומרת שאני לא מבינה מאיפה הקרצתי את השטויות שכתבתי?

זה כי באמצע המשפט האחרון בפסקא השניה איבדתי בשניה אחת את כל המוזה ושכחתי מה גרם לי בכלל להתחיל לכתוב שוב.

רק תוך כדי תיאור הפוסטמיות שלי הצלחתי לאסוף את המחשבות שלי מחדש ולפזר אותן לפוסט.

משהו מאוד, מאוד מוזר עובר עלי במשבר הכתיבה הזה, זה כל מה שיש לי להגיד לכם.

 

אה, והכי מצחיק?

לאורך כל הפוסט הזה, כל הקטעים שבו- סתרתי את עצמי כלכך.

 

נכתב על ידי , 23/7/2009 22:37  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של ארנב ירוק. ב-24/7/2009 17:07
 



אני חושבת שאני מתנוונת,


אני מתנוונת ממחסור בנשיקות וממחסור באהבה וממחסור בהכל.

 

אני שוכחת איך דברים כאלה מרגישים כשזה נכון וטוב.

 

כל מה שאני יודעת וזוכרת עכשיו הוא הכאב שצריך לחיות איתו אחרי שהכל נגמר, הכאב וה....

הכל. אני אוטמת את הרגישות שלי לדברים, או לפחות מנסה.

אני לא בוכה יותר וגם לא מתאהבת באמת, לא באנשים שיחזירו לי רגש כלשהו.

אני מתאהבת בפנטזיות, באנשים שאני יכולה לקחת איתי בראש לכל מקום ובערב להכניס למגרה. אני מתאהבת באנשים שאין לי סיכוי איתם,

כאלה שקל כל כך להיות מאוהבים בהם- כאלה שאפשר לטוות סביבם עולם של חלומות ותקוות ואשליות,

אבל לעולם לא לגעת ולהגשים כלום.

כאלה שלא אוהבים.

ואני מדמיינת אותי מתאהבת באחד מהם, כשלפתע הוא מחזיר לי אהבה ואז הכל מושלם.

אבל אני מפחדת שאני לא במאת אתאהב בקשר אמיתי בקלות כזו. כי כשמגיעה הזדמנות ומישהו/הי נחמדים אלי, אני נסגרת קצת שוב.

זה קצת מזעזע.

 

ואז, מה הפלא שיש לי מחסור אדיר בנשיקות שגורם לי להתנוון ולהשתגע?

 

נכתב על ידי , 23/7/2009 22:13  
4 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של ארנב ירוק. ב-26/7/2009 14:44
 



נראה לי שאחת הבעיות העיקריות של החברה הלהט"בית היא,


שכל אדם תפוס הופך לביזבוז פוטנציאל נוראי.

האפשרויות כל כך מצומצמות, עד שלפעמים אתה יכול למצוא את עצמך יוצא עם מישהו שהוא לחלוטין לא הטעם שלך.. ואתה מגלה שאתה יוצא איתו רק כי עברת כבר על כל הברירות האחרות.

וזה חתיכת דבר מבאס לגלות שיש מישהו שבעצם הוא כן חמוד, אבל מסתבר שהוא תפוס.

 


עריכה:

 

התמכרתי שוב לפרקים של פרנדס, הפעם אני רואה אותם ביוטיוב.... כל לילה ב12 אני פותחת את יוטיוב ורואה פרקיםעד 3.

מעורר רחמים, נכון?

נכתב על ידי , 21/7/2009 23:10  
7 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של ארנב ירוק. ב-23/7/2009 21:31
 



לדף הבא
דפים:  

35,148
הבלוג משוייך לקטגוריות: יצירתיות , משוגעים , מתוסבכים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות למִיָאוּ. אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על מִיָאוּ. ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2025 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)