ולפעמים אני מסתכלת אחורה, אתה יודע, ומאלצת את עצמי להיזכר במה שהיה.
פנים מטושטשות, סדוקות מעט מכתמי העבר הנושן שדבק בהן.
חיוכים קטועים, שבורים, מנופצים.
כמו זכוכית שמישהו דרך עליה.
אבל מבעד למסך הזה... נו, אתה יודע. אני זוכרת.
לפעמים אני תוהה מה היה קורה לו.
מה היה קורה לו היינו עוד ביחד?
מה היה קורה לו כלום לא היה משתנה?
אני מסתכלת אחורה, על המילים האלה שכתבתי... ולא מבינה מאיפה הן יצאו.
מי אמר לראש שלי לכתוב אותן?
מי הגה את כל הרעיונות האלה? מאיפה זה בא לי בכלל?
לא חשבתי לפני שכתבתי. לא עצרתי לרגע לתהות.
פשוט זרמתי... ואיתי נסחף כל מה שהיה, ונמוג.
נותרו רק הזיכרונות.
לפעמים אני מנסה להתחיל שוב. להתחיל מחדש.
אבל זה כמו להיכנס לנעלי בלט שכבר קצת קטנות בכמה מידות, וקצת לוחצות באצבעות.
שום דבר לא באמת מרגיש נכון ובמקום.
כלום כבר לא ישתווה לדבר הראשוני, האמיתי. החי ההוא.
אני מתחילה, מהוססת- ומיד בורחת.
איך זה שזיכרון כל כך מטושטש וכל כך לא ודאי יכול לצרוב כל כך הרבה עמוק בפנים?
איך זה שמשהו נגע בי עמוק כל כך בלי שידעתי בכלל?
ואולי לא זיהיתי את זה אז, כשזה עוד היה שריר וקיים.
אולי הייתי טיפשה.
אני מסתכלת במראה, וניבטות אלי פנים שלא לי.
היא יפה, הבחורונת הזאת. ממש יפה.
אני מעריכה את הפרטים הקטנים שבה.
-נזכרת כיצד נראתה פעם, לפני שנים ואולי אפילו עשרות, כמה זוועה הכילה במבט אחד, ונרתעת.
דורכת על הזיכרון בכל כוחי, נגעלת. נבוכה, מאדימה מבושה.
ואז אני מבינה כיצד כל המראות מהזיכרונות שלי התנפצו כך.

אני רוצה להמשיך לכתוב ולכתוב ולכתוב.
לכתוב על אהבה שלא התממשה, לכתוב על אהבה שכן התממשה, לכתוב אהבה.
לאהוב.
ואני לא מסוגלת להמשיך.
אני כלכך רוצה וזה כלכך בוער בי.
ולא מצליחה!
אני מסוגלת להתאהב שוב, אתם יודעים.
מסוגלת מסוגלת מסוגלת.
אני רואה מישהי ממש יפה, ולרגע- רק לרגע, ממש - הלב שלי נעצר.
וחוזר לפעום.
והרגע הזעיר הזה נחרט בי.
אני מסוגלת לפתח אותו ולמרוח אותו שעות,
ואז לגלות ששכחתי שאני בעצם לא מכירה את הבנאדם ולא בקשר איתו.
באסה, נכון?
החלק הראשון של הפוסט הוא הפוסט הכי מוזר שכתבתי אי פעם, אתם לא מבינים כמה.
לא בגלל מה שכתבתי - קומץ קלישאות מקובץ ומגובב לערימה של שטויות. זה מילא, זה תמיד קורה לי.
אבל תהליך הכתיבה.
חצי מהזמן כתבתי כל משפט שעלה לי לראש, וחצי מהזמן ניסיתי להבין אם בכלל יש לי מוזה.
הפסקא השלישית, זו שאומרת שאני לא מבינה מאיפה הקרצתי את השטויות שכתבתי?
זה כי באמצע המשפט האחרון בפסקא השניה איבדתי בשניה אחת את כל המוזה ושכחתי מה גרם לי בכלל להתחיל לכתוב שוב.
רק תוך כדי תיאור הפוסטמיות שלי הצלחתי לאסוף את המחשבות שלי מחדש ולפזר אותן לפוסט.
משהו מאוד, מאוד מוזר עובר עלי במשבר הכתיבה הזה, זה כל מה שיש לי להגיד לכם.
אה, והכי מצחיק?
לאורך כל הפוסט הזה, כל הקטעים שבו- סתרתי את עצמי כלכך.