לא סיפרתי למאיה.
שלחתי לה אסמס בערך ב11 בסגנון "אני אוהבת אותך, טיסה נעימה, מתגעגעת".
אני לא לגמרי בטוחה מה היו המניעים שלי, אבל בכל מקרה זה היה לגמרי במקום לא לספר לה.
זה לא היה הורס או מקלקל לה את הנסיעה, אני מניחה, כי אני לא באמת יודעת עד כמה זה ישנה לה אישית,
אבל לא רציתי לשלוח לה שום דבר שיעיב איכשהו ולו רק בגלל שהלילה היה הלילה שלה, היא אמורה ליהנות מכך שהוא מתמקד בנושא שלה.
מכל מקום, אני יודעת שאם המצב היה הפוך אני לא הייתי מרגישה בנוח לנסוע אם היא הייתי מספרת לי שהיא ובתאל נפרדו,
לא הייתי מרגישה בנוח להשאיר אותה לבד בארץ עם כאב כזה...
ואולי אפילו רק בשביל המניע האגואיסטי הקטן שגורם לי לרצות שאני זאת שתהיה שם לידה ברגעים קשים כאלו.
המוזיקה הייתה קשה מנשוא, עליזה ומטומטמת כזאת כמו של דייטים מהסרטים, אתם יודעים? ג'אזית כזאת.
למילקשייק היה פחות או יותר טעם של עפר בגרון שלי,
ורק רציתי להרים את הרגליים וללכת.
לא עשיתי את זה, וגם לא הכנסתי לה את הכאפה שתמיד דמיינתי שאתן לה אם באמת תגמור איתי ככה.
ישבתי שם בדממה ונתתי לה להמשיך לנסות לגמור את הקפה שלה בעילגות.
בחיים לא שתקתי כל כך הרבה זמן בדייט.
דייט.
משהו.
אמרתי לה את זה, כמו מטומטמת שברתי את הקרח. לא היה שום דבר אחר להגיד.
היה כל כך הרבה מה להגיד.
וכלום.
אני לא בטוחה מה אני מרגישה. "זה לא עובד"? בתחת שלי לא עובד. אמאשלך לא עובדת. תישרפי בגיהנום, וכן הלאה וכן הלאה.
כעסתי, כעסתי שרק שבוע אחד היה הצ'אנס המזדיין שלה, זה כל מה שאני שווה לה, זה כל המאמץ שהיא הייתה מוכנה להשקיע.
ואז הבנתי, היא כנראה צדקה בדרכה שלה. הרי אני תמיד יודעת כבר על השבוע הראשון בקשר אם זה יתקדם או לא, אם אני בכלל בעניין.
גם היא ידעה כבר על השבוע הראשון, וזה שהרשיתי לעצמי להתאהב לא אומר שזה היה הדדי.. בכלל לא, מי כמוני יודעת.
התקשרתי לליאור אחרכך, כשכבר היינו בדרך חזרה- היא לאוטו והביתה, אני להתפרק קצת על ליאורי.
לא נפרדנו טוב, או לפחות לא בצורה שנוחה לי. לאורך שאר הערב המשכתי להרגיש מאוד לא נוח עם הדרך בה השארנו דברים בינינו.
הבעיה היא שאני לא יודעת מה אני מרגישה, ולכן לא יודעת איך לסיים את זה טוב יותר.
מצד אחד אני כועסת. מצד שני מבינה, כלומר לא כועסת. היא אמרה ש"זו לא אשמת אף אחד". אולי צודקת, אבל זה לא ממש מכעיס פחות.
אני אוהבת אותה כחברה טובה. היא הייתה פן גדול מאוד בחיים שלי בשנים האחרונות. לעזאזל, היא הייתה המוקד סביבו סבבה כל השנה האחרונה שלי.
את כל י"ב העברתי בניסיון לצלוח את הקשר הדינאמי הזה איתה.
אבל היה לי טוב בי"ב.
אולי גם טוב שהיה, אני שוב לא יודעת כבר. אני חושבת שכן.
אני גם אוהבת אותה. אולי. אני חושבת. הרגשתי את זה הרבה לאחרונה, ואתמול הדבר הראשון שאמרתי כשחיבקתי אותו היה זה. בכיתי לו לשניה על הכתף ואז בערך כלום. הוצאתי עצבים לשעה, פרקתי תיסכול, אמרתי כמה שטויות וכמה דברים מאוד נבונים שמפתיע אותי שהגעתי לתובנות שלהם מוקדם כל כך אחרי הפרידה.
אני יודעת שבמקום מסויים לא בטחתי בה לאורך כל הדרך, איפשהו עמוק בפנים הכנתי את עצמי לזה- ואולי לא כל כך עמוק בעצם- כל הזמן.
ככה שזה פחות קשה משחשבתי.
האמת? החיים שלי עדיין יפים. הם משתנים הרבה בתקופה הזאת, ואני חושבת שזה טוב. אני חושבת שהיה לי קשה יותר לסבול את זה לו עדיין הייתי בבצפר.
משומה נוח לי יותר לחיות עכשיו כשבצפר נגמר. אני מרגישה כאילו כל החלטה שאני מקבלת שלמה ומלאה יותר, חופשיה.
יש לי עבודה שאני כל כך הולכת לשקוע בה עד האוזניים. זה כמו שכשכאב לי בתקופת הלימודים פשוט השקעתי בללמוד וככה הדחקתי את שאר הצרות שלי.
עכשיו אני מתמקדת בללמוד את מקום העבודה החדש שלי, את התפקיד ואת כל מה שכרוך בו, אני מכירה אנשים חדשים ומתפתחת בכיוון הזה. זה עושה לי טוב, טוב מאוד אפילו.
יש לי הרבה תוכניות עד הגיוס, ואף לא אחת מהן כרוכה בסגנון חיים שהכרתי עד עעכשיו. טיסות ופסיכומטרי? מי שמע על זה בכלל? החוויות האלו יהיו מספיק הרפתקניות כדי להשכיח ולהפיג את מה שדואב כרגע, אני מקווה.
עכשיו כשמאיה בחו"ל [וזה מטריד כמה שכבר עכשיו היא חסרה לי ואני רק רוצה לדבר איתה על הכל]- עכשיו כשהיא איננה אני וליאורי הולכים להיות תקועים הרבה אחד בתחת של השני, וגם זה טוב, כי היה חסר לי קצת זמן איכות איתו לאחרונה.
אתמול דווקא נשארנו בעיר הרבה, עד 2, והיה ממש כיף. הלכנו להוא מהיוגורטיה וליאור השאיר לו פתק עם מספר וכזה. זה בערך עשה לנו את הערב כי זה הצחיק אותנו כל כך,
ואח"כ סתם אכלנו והסתובבנו וראינו את יעל וכאלה. כשלא נזכרתי במור במדקרת כאב, כעס ובחילה דווקא נהניתי מאוד.
מכירים את זה שאתם שותים ומשתכרים מלא, ואחרי כמה זמן כמשתחילה קצת בחילה כל פעם שחושבים על אלכוהול מגיעים לסף הקאה?
זה תמיד היה קורה לי למשל בבתים ריקים של אנשים עם אלכוהול, כשכבר הולכים לישון וכזה. כל פעם שחשבתי על וודקה או משהו רציתי להקיא, והכנסתי לעצמי איזו כאפה פסיכולוגית כדי להעביר נושא חשיבה.
ככה זה היה לי כל אתמול. כל פעם שחשבתי- דפקתי לעצמי כאפה והעברתי נושא, אחרי משפט התמרמרות קצר.
אני מקוה שאני אשרוד את זה טוב, ונראה לי שאני מסוגלת לעבור את זה ככה הפעם.
אני רוצה לדבר איתה, לנסות לשחזר את הטוב המדהים שהיה בשבוע האחרון, ויודעת שאני לא רוצה וגם לא כדאי לי. אני רוצה ברייקאפ-סקס ויודעת שבכלל לא מתאים. אני רוצה להתרחק ממנה לשנה ויודעת שאתגעגע כל כך.
כואב לי קצת.
ועוד משהו, שהוא באמת קצת נורא?
אתמול מה שכאב לי יותר מכל [ועכשיו אני מרגישה קצת מטומטמת כי כרגע אני כן מתגעגעת אליה לשם היא עצמה]- מה שכאב לי לא היתה העובדה שאני אוהבת אותה, אלא העובדה שהייתי סופסוף במערכת יחסים שחשבתי שבה גם אשאר כמה שרק אוכל, הייתי מאושרת לשבוע וחשבתי שהוא ימשך לפחות כמה חודשים, נתתי לעצמי להרגיש בטוחה ומאושרת. ועכשיו אני צריכה להתחיל הכל מחדש, לחלום מחדש, לחיות מחדש.
חשבתי שמצאתי את הדבר ושאני כביכול "מסודרת" מבחינת זוגיות לתקופת החיים הבאה, ושבאמת הגיע הזמן שזה יקרה אחרי כל החרא שאכלתי. וכן, הרגשתי את זה למרות שפיקפקתי כל הזמן בטוּב מזלי ובעובדה שסופסוף חיי עלו בדרגה, פיקפקתי בכך שטוב מידי ולתקופה ארוכה מידי.
למרות שעכשיו במחשבה שניה אני חושבת שעדיין טוב לי ואני יכולה להמשיך להתפתח לכיוון מאושר מאוד מפה,
למרות הפרידה הזאת.
זה ממש לא חייב לשבור אותי.
אני צריכה קצת זמן שקט לעצמי, להנות ממה שהחיים מציעים לי כרגע ולחיות את סיום י"ב כראוי. אני צריכה להשתולל עם ליאור לפני שהוא מתגייס עוד שלושה שבועות, אני צריכה לנצל כל דקה [גם אם ניצול = לצורך העניין שכיבה במיטה עם שקית כריות והספר "משחקי הרעב"],
ואני ממש אבל ממש ממש ממש לא צריכה להתעסק בחיי האהבה שלי לזמן הקרוב.
אני צריכה לתת למקום המגורה ובפצוע הזה להחלים לפני שאני נוגעת בו שוב.
שום יחסים לזמן הקרוב. נאדה, עם כמה שזה מפתה ועם כמה שאני במצב פגיע ורגיש כרגע שעלול ליפול לכל מלכודת ופח.
אתם יודעים מה?
איכשהו אני תמיד מצליחה לסיים את הפוסטים האלו בנימה אופטימית.
כי כן קצת טוב לי. אולי.
איכשהו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
