פצעים ונשיקות

נכנסה לי טיפה של חורף ללב.

סתם ככה, חילחה משום מקום. אני חושבת שהיה קצת מעונן הבוקר ולא מאוד חם ביחס לשרב ששורר בחודשיים האחרונים,

ושמעתי איפה את מהרדיו ובחדר היה קצת קר. והוצאתי לי צ'וייס אחת לעשן למרות שעם התייקרות מחירי הסיגריות אני מפחיתה עד כדי כלום,

אבל הרגע היה שווה את זה.

אז יצאתי החוצה למה שקיוויתי שיהיה מזג אוויר מוצל ונעים,

אבל שכחתי שהחורף הזה חילחל לי רק ללב.

אז ישבתי ושמעתי את איפה את מהפלאפון על המדרגה שטופת השמש היוקדת בכניסה לחדר שלי, ועישנתי לשכחה,

ולכמה רגעים היה לי טוב עם הקצת רע הזה.

וחשבתי,

זה לא בסדר לאבד ככה שפיות בגלל בן אדם אחד.

כמה פעמים יצא לי לכתוב את זה פה?

מצבי הרוח שלי לא צריכים להשתנות בגלל מישהי אחת שמסובבת אותי עם כל מילה שהיא זורקת.

אבל זה קורה. לפעמים אני מרגישה שרק בגלל זה לא צריך מערכות יחסים. כי זה מתעתע, וזה יכול להוציא אדם מדעתו,

ואין שום היגיון בזה שכמה מילים יוציאו אדם מדעתו.

אבל אז היא שולחת משהו שגורם ללב שלי לחייך, וההיגיון הקר שלי טיפה נמס ביחד איתי ואני הולכת שוב לאיבוד בתוך זה, מתמכרת למה שעלול להכאיב רק כי הוא כל כך נפלא ברגע אחד.

אני חושבת שהרסת בי משהו, שברת בי משהו,

הותרת בי משהו פגום.

אני חושבת שבגללך אני מפחדת להיפגע יותר מתמיד עכשיו. אני תופסת את עצמי כשפויה, כשאני חושבת על אנשים מסובכים אני לא רואה את עצמי ככזו. כרגע אני לא מסובכת. יש לי עבר מסובך מידי. הרבה יותר מידי מסובך. והיו לי תקופות מסובכות לאין שיעור. אבל כרגע?

כרגע אני מחפשת קצת שקט ושלווה, כרגע אין בי שום דבר שמחפש טיפה מעבר ליציבות.

ואולי זה מה שמסובך אצלי.

שברת אותי למצב בו אני לא מסוגלת להתמודד עם קצת סיבוך, עם קצת חוסר יציבות וניחוח קל של פגיעות.

הרסת בי את החלק שנהנה לקחת על עצמו אתגרים. החלק שפעם היה מסוגל להגיד "אני אחליט מתי הספיק לי. אני אחליט מתי אני לא מסוגלת להתמודד איתך יותר, כי כרגע אני מעניינת אותי מספיק כדי שארצה לעבור את זה איתך".

היה בי את החלק הזה פעם. וכן, הוא גרם לי ללא מעט צרות.

אבל ההרפתקנות, האומץ, כל מה שהיה בי פינה את מקומו להססנות ובריחה.

היום כשאני רוצה מישהי שמרגיש לי שאולי גם היא תפגע בי- אני מפנה את הגב ובורחת. כוסעמק. זה לא הוגן שבגלל שנה של מלקות והתאהבויות מצידך אני ככה נותרת דפוקה.

ואולי זה בריא.

אבל. 

דיברנו ודיברנו כמו אנשים נורמאליים.

דיברנו עליה, וקצת על דברים מעבר, וכל הזמן הרגשתי כאילו את איזה ידיד הומו שהרגע הכרתי.

דיברתי איתך כמו שאני מדברת לגייב, שזה בחור הומו טרנסקסואל שהכרתי [ולמען האמת גיליתי שהוא טרנס רק ביום שהלכנו ליממלח כי הוא האדם האחרון עלי אדמות שהייתי חושבת את זה עליו]. היה לי קראש קטן עליו אבל הפכנו לחברים כל כך טובים שזה לא שינה.

ודיברתי איתך נורמאלי, ושכחתי מה הרגשתי ומה לפעמים אני קצת מרגישה כלפיך. שכחתי היסטוריה.

פשוט דיברנו.

אבל דאמט, יש תמונות שאת פשוט כל כך יפה שזה כואב.

מחקת את הקודמת שאהבתי. 

והנוכחית... אני כבר לא יודעת אם יותר אצטער שתמחקי, או שלטובתי עדיף שכן.

איזו חוויה מדהימה.

רק חמישה ימים, אבל עולם ומלאו.

5 ימים אינטנסיביים, קדחתניים, בלי זמן לישון או זמן לעצמך. 5 ימים שכמו בטירונות- אתה כל הזמן עושה משהו. גם כשאתה כביכול בזמן חופשי, אתה לא לבד. אתה מסתובב עם אנשים, מדבר איתם, יושב, מעשן, צוחק, שותה, נהנה. אוהב.

היה מדהים. פשוט אין דרך אחרת לתאר את זה.

חוויה שמטלטלת אותך מהרגלים, סוחפת אותך עד עמקי נשמתה. זה לפגוש אנשים שאתה לא מכיר ולהיכנס איתם לבריכה, לאוהל, לטפס איתם את מצדה ב3 בבוקר אחרי שישנת שעתיים וחצי בלבד בלילה, להשתכר איתם, להביע איתם דעות.

זה אנשים שתוך פחות מיום אתה מרגיש כאילו הכרת נצח וחצי.

הם כולם כל כך גאים ונחמדים ומקבלים ואוהבים ומשתפים, ומצפים ממך להיות לא פחות מכזה. 

זה היה לשכוח מהבסיס, לשכוח שיש בסיס בכלל. כשדיברתי על הצבא זה היה בכולל, במעורפל, לא אמיתי ונושם כמו שאני מרגישה את הבסיס כשאני בבית למשל. כשאני בבית תמיד יש את הצביטה של הצבא, את הלחץ המכרסם הזה בבטן שיש משהו שמסתרר מאחורי החופש המדומה. שם לא היה את זה. שם זה היה נטו חופש. שם זה היה לעשות דברים אחרים. שם שכחתי מכל מי שלא היה איתנו. לא חשבתי על החזרה לבסיס אפילו לרגע.

ולא, לא היה לי סקס, ולא התנשקתי עם אף אחד/ת, למרות שמראש חשבתי שאולי יהיה משהו. 

אבל נישקתי את סתיו בחמישי ואני באמת מקווה שאם יהיה לה זמן לנשום בין עבודה ללימודים נוכל לפתח מזה משהו.. וחוצמיזה, שתי הבנות היחידות שהיו ממש שוות משהו היו המדריכה [שזיינה חניכה אחרת >< למרות שהיו רגעים שזה הרגיש שיהפוך לשלישיה, אבל לא התפתח] וישראלית אחת שאיזו אמריקאית ג'בארית פשוט נדלקה עליה והן היו ביחד כזה כל הטיול, למרות שבזה זה הסתכם..

מי יודע מה יהיה בהמשך, הכל יכול להתקדם.

אבל וואו.

אין לי כח לפרט הכל בפרטי פרטים.

היה ממש קשה לעזוב אותם אתמול. זה היה גם ככה יום מתיש נפשית, הר הרצל [בכיתי כמו פוסטמה, בעיקר כשלקחתי אותם לקבר של הילה] ואז יד ושם לכמה שעות טובות.. אבל חוץ מזה, היה קיבוץ בנגב בשבת עם בריכה ובר קיבוצי עם מסיבה מלאת אלכוהול ורבנית לסבית עם משפחה, והיה יציאה לבאר שבע, והיה טיול על גמלים ושביל הסלט והפרחת יונים וחוויה במדבר במאהל הבדואי, ומצדה [שפגשתי שם את אנה, האבטשניקית היחידה שאי פעם רציתי לראות שוב, שגם הייתה בתגלית אחרת] ויממלח כולל המפעלים וטיול קטן עם כמה חבר'ה בירושלים, ואלכוהול במלון ואנשים טובים בחדרים [בנים ובנות ומה שביניהם- הכל מעורבב] ואעהעהעה היה מדהים!

ואם ארגיש צורך לכתוב עוד, נחיה ונראה...

אה, ועוד קצת ששכחתי להוציא;

אני מפחדת שמישהו שם למעלה מנסה להכריח אותי להאמין באלוהים, 

כי לא דיברתי עם אליעד זהבי מסוף המשלחת שהייתה בין י' לי"א, כלומר 4 שנים שלא החלפנו מילה, אבל אני עדיין זוכרת את קיומו.

אז כששבוע שעבר הגיע קצין אבט"ש בשם אליעד ואמרו שהוא מאיזור רעננה או משהו כזה, נחרדתי לרגע וחשבתי שאולי זה הוא. זה גם קצת הצחיק אותי כי מה לעזאזל הסיכויים.

וזה באמת לא היה הוא, ונגמר השבוע, ויצאתי היום הביתה,

ואליעד זהבי מלפני 4 שנים שלח לי הודעה בפייסבוק.

שהוא רוצה לפגוש אותי.

what.

the.

freaking.

fucking.

hell.

וסתם ככה,

הלכתי היום על הכביש ליד הביתה ועבר אמבולנס בכביש הראשי ולרגע דקרה אותי בהלה ואז נמהלה בחיוך עצוב; ניסיתי לזהות מה זה, והפעם זה לא היה בגללך.

זה כי אין יותר בעיות לב לסבא, אין יותר בעיות תיפקודיות לסבא, אין יותר אמבולנסים שמפנים אותו וחששות שלי שאולי זה מישהו שאני מכירה שנמצא איתו בפנים. ואין יותר סבא.

הולך להיות השם הבא שלי פה בישרא.

שיר מעולה.

אז מה אני כותבת?

נמרח לה טיפה האודם לשוליים. אדום לוהט כזה, חזק, של אש בקיץ. 

נמרח לה טיפה האודם לזווית של השפה התחתונה, ולא יכולתי להפסיק לבהות בנקודה המושלמת והלא-מושלמת הזו.

כל כך רציתי למחות אותו משם, לשלוח אצבע חטופה ועדינה ולנגב משם את הצבע, לתחום את השפה שלה על הדרך.

רציתי את זה כמו שלא רציתי שום דבר הרבה זמן.

רק לתקן לה את האודם.

היא הייתה כל כך יפה, וכל כך לא מודעת לזה. השפתיים נסגרו סביב עוד סיגריה ורק פיללתי שאיכשהו מה שהיה לה בזווית של החיוך ימצא את דרכו לבדל.

אחרת עוד אצטרך לעשות את העבודה בעצמי, ולא הייתי שיכורה מספיק.

היא מהפנטת, הייתה מהפנטת, נוצצת וקריסטלית ורחוקה מידי בשבילי. לא יכולתי לגעת, לא להתקרב. הייתי נכוות.

כמה אומץ צריך בשביל מבט אחד, כמה חזקה צריכה להיות הקיבה שלי כדי לא להתהפך כשהיא משיבה מבט נוקב.

אבל היא לא התעכבה על המבט שלי בכלל.

שלה המשיך לשוטט. ויש לי עיניים יפות. מה קרה פה עכשיו?

יש לי עיניים יפות.

היא לא רואה אותי?

ואז היא הגיעה, והחיוך של הסינדרלה שלי התרחב, נמתח, נקרע מעל השפתיים שלה. 

השאיר את הפנים שלה נטולות ספק.

היא קמה לקראתה, זוהרת אליה.

לפתע ידעתי איך נמרח לה האודם. 

וכל כך רציתי למחות לה אותו, לשלוח אצבע חטופה וכאובה ולנגב משם את הצבע, לשרוט את השפה שלה על הדרך.

רציתי את זה כמו שלא רציתי שום דבר כבר הרבה זמן.

רק לתקן אותה.

מדהים כמה מאמץ גובה ממני לפתע הכתיבה.

החלדתי.

בנות בנות בנות.

אני שרופה בכל הגוף וכואב לי אבל זו הקרבה שתיכננתי לעשות בעצם. beauty is pain, ולארגן לעצמי שיזוף אחיד בכל הגוף דורש עור מואדם וצורב לכמה ימים.. או לפחות אצלי זה ככה.

מה שבעצם אומר שבעיה לצאת לגלאם, כי פאדיחות וכי כואב לזוז,

ובעיה לעשות סקס,

ובעצם בעיה לעשות כל דבר שהוא בהמשך הסופ"ש בפומבי או סתם עם חברים.

אולי הייתי צריכה להתאפק עם זה או משהו.

רציתי לנשק שתי בנות, אחת הגיעה והלכה והשניה אוף, פשוט לא היה לי אומץ. לא יודעת מה קרה לי שאני משתפנת.

ובגללן רציתי לעשות אחת שלישית, מסתבר,

כי הייתי שיכורה מכדי לזכור מי אני ואיזה יום זה. אבל סימסתי.

ועכשיו תום רוצה גלאם.

ואהעהע מינוס ושעת שינה אחת בודדת בלילה עקב בחילות אלכוהול קשות וגוף שרוף וגלאאאם!

גם אני נהיית מטומטמת בגלל בנות, אבל בדרך שקטה יותר.

אני אחכה שעות מחוץ למועדון עם צוואר נקוע מרוב שהראש מסתובב הצידה לרחוב לראות אם היא באה. למשל. 

אעמיד פנים שאני ממש נהנית בחוץ כי יש מלא אנשים, למרות שבעצם נכון שכיף לי אבל כואבות לי הרגליים ונורא בא לי למצוא איזה חור ולשבת.

ואני אתחיל לכתוב הודעות ואמחק. מיליון פעמים בערך. כי אין לי טיפת אומץ ויצירתיות להתחיל משהו באמת.

אני אברר עם כל מי שמסביבי מה יש איתה, מה שנוגע אליה.

אני אחכה שעות מחוץ למועדון. כשאפילו לא נכנסתי אליו.

גם אני מטומטמת בגלל בנות.

אבל אני עושה את זה שקט.