פצעים ונשיקות

כשחן עזבה את המשרד היא אמרה שהיא "צריכה לנקות את הראש" מהכל העבודה הזו, שזה יותר מידי, ומתיש.

בזמנו לא בדיוק הבנתי למה היא מתכוונת ב"לנקות את הראש", היא בטח סתם רצתה חופש ולנוח קצת, סתם כיסתה יפה את זה שהיא מתפטרת, זה לא באמת שהמשרד הזה נכנס לך כל כך עמוק לורידים... לא?

והיום אני מבינה שהיא צדקה, שכמה שזה נכון.

אביטל שאלה אולי עכשיו איך החיים אם יש בכלל. הבנתי שאין. שכל מה שאני עושה זה לקום בבוקר, לשרך רגליים למלון, לקרוע את התחת על מסתבר-ש15-ש"ח לשעה, לחזור הביתה ולהתפרק לישון. בשביל לגוון מידי פעם אני רצה או רואה סרט / פרק של האו איי מט, ולאכול אני יוצאת אולי פעם בחודש. וזהו. נאדה. גורנישט. לא חיה בכלל. בשביל מה סיימתי י"ב? בשביל זה?

איפה הכיף שבחופש, איפה ההנאה מלקרוע את העיר, איפה הטיסות לחו"ל והיציאות הפרועות והקניות וההתהוללות?

הכל בתחת שלי. ועכשיו גם בטח נגמרו קווי הלילה מן הסתם כי נגמר אוגוסט ואני אפילו לא שמתי לב כי זה לא בדיוק שניצלתי אותם כמו שצריך עד עכשיו.

איזה מעצבן זה לעבוד ולעבוד בשביל כלום. בשביל מה אני עובדת בעצם? בשביל למלא את הימים? והיה לי קהש למצוא משהו קצת פחות מתיש וחופר? לא יכולתי להיות שפויה, למצוא עבודה שבשבילה אוכל לקום בשבעות סבירות ולעשות משמרות סבירות, לעשות בוכטה של כסף ולצאת לבזבז אותו?

הייתי חייבת לתקוע את עצמי במקום שחונק אותי כל כך שאני שוכחת שאלו לא החיים שתיכננתי לעצמי כשהתקבלתי לעבודה הזו?

אני מחפשת עבודה וכשאמצא אחת מתכננת להתפטר כמה שיותר מהר מהנוכחית. בינתיים אני בבית להיום, הצלחתי לשקר לבוסית שלי שאני חולה [ואני בספק אם היא באמת קנתה את זה, למען האמת אני בטוחה שהיא לא] ואני מתכננת כל כך הרבה להיות שאני שוקלת לקחת גם את מחר חופש:

• אני אוכלת מלא. ובצורה מפתיעה זה תופס חלק נכבד מהיום.
•  אני אמורה לעזור לאמא. ולנקות את האוטו.
• כתבתי סופכלסוף לרחל"צ ואני צריכה לסוע לדואר כדי לשלוח לה את זה.
• ספר מחזור ספר מחזור ספר מחזור קיבינימאט!!!
• האו אי מט. או פרנדס. או שוב את הסרט ההוא שראיתי פעמיים ביומיים האחרונים, ולעזאזל אבל למה אנג'לינה ג'ולי באמת כזו מדהימה?!
• לצאת לרוץ כי אני פדלאה.
• לסוע לחפש עבודה!! ולא להתייאש באמצע מסע החיפושים!!
• לברר עם הצבא בקשר למניל"ה שלי ולהחליט סופסוף מה אני רוצה, כי אח"כ בחזרה במשרד כבר לא יהיה לי זמן לכל הפרוצדורות ויהיה מאוחר מכדי להתחרט.

אמאלה.

התקשרתי אליה.

רציתי לצעוק, לטלטל, משהו. במקום זה הייתי מובכת וגימגמתי ושתקתי חצי מהזמן.

לא ידעתי מה לנסח ואיך בכלל.

היא הכאיבה לי.

אבל היא אמרה דברים נכונים, הראתה לי את זה מנקודת המבט הקרה וההגיונית להפליא שלה.

צדקה. הרי גם במהלך הקשר שלנו הרגשנו חוסר מסויים של נושאי שיחה, הכל סבב סביב המיניות. הרי בגלל זה גם נפרדנו.

ולא, מסתבר שמה שיוחאי אמר לי לא היה נכון. אולי הוא העביר מידע משובש, אולי הגזים, אולי היא לא התכוונה.

אמרה שמישהו זיין לי את השכל עם שטויות ושאין לה מה להגיד לי על זה. כשהיא ניתקה אחרי זה בכיתי קצת.

התקשרתי למאיו, וישנה. הרגשתי פתאום כמה היא חסרה לי - מור- במלוא העוצמה. כל כך לבד וחסרת כל חשק להתקשר לכל אדם אחר.

בלית ברירה התקשרתי לליאור, והרגשתי קצת פחות רע, עד ש5 דקות אחרי שהוצאתי ודיברנו על זה קצת הוא חזר לפרט לי את סדר היום שלו מכל השבוע האחרון כולל כל מה שהמפקד אמר, וניתוח של העיניינים. סיריאסלי? חברה שלך בוכה בטלפון ואתה חוזר לדבר על עצמך כל כך מהר?! מה לא בסדר אצלו??

אני ממש מקווה שזו תקופה, ובעצם בינתיים אני סבלנית רק כי אני בטוחה שזה יעבור לו בקרוב, אחרי הראשוניות שבטירונות ואולי אחרי שנראה אותו שוב.

אם זה לא יעבור אני לא יודעת מה נעשה איתו.

זה הזכיר לי פתאום איך לפני שנתיים ישבתי ובכיתי על הרצפה של המטבח. לבד. באמצע הלילה.

ישבתי עם הפלאפון ביד ועברתי שם שם ברשימת אנשי הקשר שלי. כל אחד פסלתי על הסף או שפסלו אותי, לא היה לי למי להתקשר. כל החברים שלי היו תפוסים ולא זמינים או לא קשורים מידי באותו זמן והשתגעתי.

ואז בסוג של יאוש חייגתי למאיו, שבקושי היינו חברות אז, ובכיתי לה. היא הייתה עם נועה וחברות בדרך חזרה מהצוללת אבל היא הייתה שם בכל זאת ותמכה בי.

כמה זה מדהים ומחמם אותי פתאום להיזכר בזה, ושכחתי מכל זה לגמרי עד עכשיו. כמה אני גאה שאנחנו חברות כמו שאנחנו.

וכמה קשה לי לדעת שאני ומור לא. אני מתגעגעת אליה, והיא עוברת אנשים בקלות. אני חושבת שזה בא בד בבד עם האופי האנוכי שלה. ואני לא אומרת אנוכי בתור השמצה, אלא פשוט שהיא חשובה לה יותר מכל דבר אחר. זה נשמע לגיטימי, אבל בריל-לייף זה פוגע מאוד כשאתה מבין שמישהו שכואב לך לאבד התגבר עליך והחיים שלו פורחים גם בלעדיך, פשוט כי הוא עם חברים אחרים עכשיו ואתה בכלל לא חסר לו בתמונה.

אני לא יודעת אם נחזור לדבר אי פעם.

אני מרגישה קצת חמוץ בלב שהתקשרתי. הייתי צריכה להתקשר כדי להוציא קצת מתוכי וגם- ואת זה שאלתי אותה רק כשהתקשרתי שוב כמה דקות אחרי שהיא ניתקה לראשונה ובכיתי- גם כדי לדעת אם אני חסרה לה אפילו קצת, בצורה שתוכל להוביל לזה שנחזור לידידות. רציתי לדעת אם נדבר שוב כשמשעמם ונצא לעשות שטויות ולהיפגש מידי פעם כדי לשמור על קשר. רציתי לדעת אם היא לא תשאיר אותי לבד עם הזיכרונות והחיים שלי שמהולים בה.

היא טבועה בי כל כך עמוק, החותם שלה בכל מקום. ולא החותם הגירלפרנדי, פשוט היא.

היא חברה של מעגל החברים שלי, והם חופרים אחד לשני על הוול בפייסבוק בצורה שקשה לפספס. היא גרה ברחוב של מאיה, והקומבינציה הזאת הופכת את השכונה הזאת אולי לשכונה הטעונה ביותר רגשית מבחינתי- ואני לא יכולה לברוח ממנה, היא חלק מהחיים שלי לחלוטין. היא נמצאת ברוב הפאנים של החיים שלי, ושלא כמו עם חברות אחרות שבסופו של דבר אני מסוגלת לנתק- היא מעורבת לי מידי בהכל, את החיסרון שלה אני ארגיש בכל מקום שמלא בה גם כשהיא לא שם.

אני כבר עכשיו מרגישה אותה שלובה לי בחיים גם אם אני רוצה וגם אם לא.

אולי כן יהיה חכם לנתק אותה לחלוטין, אבל זה כל כך כואב. אני מתגעגעת אליה, ובכל הכנות האפשרית, אין לי כרגע מספיק חברים כדי שאוכל להרשות לעצצמי לוותר על כמה. וויתור עליה כרוך גם בלאבד מישהי שהייתה מרכזית מאוד בחיים שלי בשנה-שנתיים האחרונות, וגם קצת להתרחק מאנשים כמו יואב ואיתי, שנכון שהם לא החברים שלי אבל הם כן ברשימת הקרובים אלי. והם בהחלט ברשימה של האנשים שאני חייבת לשמור לידי כי אחרת.. אני פשוט נשארת חסרת חברים.

אני שונאת את המצב חסר האונים הזה.

כמעט הרגשתי שאולי כן נחזור להיות בקשר רפוי שכזה, רופף, מהסוג ששואלים במסן פעם בכמה זמן מה נשמע ומה חדש, אבל אז היא אמרה שהיא יוצאת לעיר עם טלי ואני שוב התבאסתי. שככה היא יכולה לעבור ממני, שככה היא כבר עשתה חברים חדשים לבלות איתם, שככה היא בטח רוצה את טלי [כי אני יודעת שהיה ביניהן משהו פעם, ולפי ה"לא" החד ומלא המשמעות שהיא ענתה לי כששאלתי אם טלי לא קצת סטרייטית כנראה שגם יש עכשיו שוב]- ככה היא כבר רוצה אותה כשאני עוד כל כך טריה.

אני לא יודעת מה אני רוצה ממנה אם בכלל. ברור לי מה הפנטזיה, ואין לי שמץ לאן המציאות יכולה להתנתב... רק יודעת שהפנטזיה ממש לא תואמת אותה, ושום תרחיש ריאלי לא יוביל אליה. אבל הלוואי שהיינו חוזרות להיות כמו פעם פעם פעם, רק מתראות בבתים הריקים שלה עם ערימה של גייז, יוצאות לשבת על קפה או נרגילה כשמשעמם ומדברות במסן מידי פעם.

זה כל כך הרבה לבקש?

נכנסתי עכשיו והודעה לכותבים צצה לי לפני מסך העריכה וטילטלה אותי לחלוטין. נשטפתי בגל של הפתעה וקצת הלם מחוייך.

יומולדת 9.

והפעם האחרונה בה התייחסתי ליומולדת של ישראבלוג הייתה כשהוא היה בן 6, ממש פה בפוסט הזה.

עברו שלוש שנים תמימות, ואני זוכרת ומרגישה כאילו זה היה אך אתמול.

באמת עברו שלוש שנים?

אני כותבת בישראבלוג מאז נובמבר 2006, קצת אחרי יום ההולדת ה-14 שלי.

הפוסטים הראשונים שלי כאן כל כך... מתומצתים. קצרים. חדים, מצחיקים, תמימים. כל דבר אז נראה לי כל כך מגניב. כל דבר היה חדש.

אוונאסנס? להקה מגניבה שמצחיק להקשיב לה כי המילים כביכול מדכאות. -לו רק הייתי יודעת אז מה זה יעשה לי.

לסבית?  בכלל לא, סתם משחקת עם חברות. - לו רק הייתי יודעת אז איפה אעמוד עוד כמה שנים.

אופק, מדעים ואומנויות, אימואים, כל הדברים האלה שעם הזמן הצטברו לחוויות ותוייקו כזכרונות ההתבגרות שלי.

הדברים שהפכו אותי למי שאני היום- והכל תוך קצת פחות מארבע שנים. 

כשישרא היה בן 6 אני זוכרת שצחקתי על כך שאם יש בלוגרים בני 40, זה אומר שהם פתחו את הבלוג תוך פחות מ6 שנים, כלומר בגיל זקן מכדי לכתוב בלוג- לפי איך שחשבתי אז.

כיום אני צוחקת על עצמי דאז ועל מה שחשבתי. כיום אני יודעת וברור לי שאני מייחלת עדיין להיות כאן בגיל הזה, ומתכוונת להמשיך לכתוב עד הסוף.

הבלוג הזה הוא אני. כל כך אני, כל כך חלק מההוויה שלי. זה כמו... כמו שלכל אדם יש את המסמכים שמעידים מי הוא? מישהו קיים ואיתו קיימת גם תעודת זהות, נספח החיים שלו.

מלבד תעודת הזהות שלי, הבלוג הזה הוא נספח החיים שלי.

הבית הקטן והפרטי שלי, צרור המחשבות שלי מאז שהתחלתי להתפתח ולהשתנות. החיים שלי מתוייקים ומסודרים פה בארכיון, כולל כל התמונות הקטנות שמתלוות, הכפתורים, הלינקים ושאר עניינים. הכל אני, כולי.

מפרט טכני?

693 פוסטים,

23,749 כניסות,

ואין לי שמץ של מושג כמה תגובות.

*כאן המקום להזכיר ולציין שכשאני מתה לא אכפת לי כמה כרכים זה יוצא, הבלוג הזה יצא כספר. ולא, לא אכפת לי שיהיה רק עותק אחד. העיקר שמישהו יוכל לעיין כשירצה.

אני מודה על הקיום של האתר הזה, כמו שאני מודה על קיומו של הבית הפתוח. בלי המקום שלי כאן היה לי הרבה פחות כיף ונוח ושלם בחיים.

אז ממני וישירות לצוות האתר, תודה,

תודה תודה תודה.

והמון מזלטוב והצלחה.

הייתי בים היום עם הדר. זה היה די ספונטני ודי מוזר, כי אני והדר אף פעם לא יוצאות לבד ביחד, אנחנו בקושי מדברות כשאנחנו לא מתראות עם חברות ביחד.

והיה כיף.

עריכה:

אני עוברת עכשיו על מלא מלא פוסטים ישנים בתקווה למצוא איזו תמונה שנמחקה מהמחשב.

זה עצוב לי לראות כמה תיעוב עצמי יש בכל הבלוג הזה. כולו רווי שנאה עצמית תהומית, ממש סלידה ודחיה. לאורך כל הבלוג אני יורדת על עצמי ללא הרף ומקטרת ומתגמדת ומכווצת את מי שאני לאפס. הכל כאן מורעל מחוסר ביטחון עצמי ואהדה למה שאני ולמי שאני, לחיים שלי.

בפוסטים הכי פשוטים אני משחילה בדיחות קטנות ושחורות על עצמי, כאילו סתם, אבל זה פשוט נובע מחוסר... אני לא בטוחה איך להגדיר את זה, זה נע בין חוסר קבלה עצמית לחוסר גאווה במי שאני. לא בושה במי שאני, אבל פשוט אי יכולת לראות את היופי שיש בי כאדם, ואני לאו דווקא מדברת על יופי חיצוני.

עצוב לי לראות כמה השחתתי לעצמי את החיים בגלל דברים פעוטים כאלה. כמה הרבה יכולתי להפיק ולהנות מהם אם כל הקטע הזה פשוט לא היה קיים, אם כל הצד העלוב והמתגמד- המגמד - הזה שבי לא היה קיים. זה נראה כזוטות בפוסטים שלא באמת יוצאים ומקללים את ההוויה שלי ובגדול, אבל גם אלו מחלחלות עמוק מספיק כדי לערער ולהרקיב את היסודות של מי שאני.

כמה חבל.

אני חייבת להעריך את עצמי יותר, אני יודעת עמוק בפנים שאני שווה את זה.

אני צריכה מישהו גדול שיעטוף ויחבק אותי חזק ככה שארגיש מוגנת, בטוחה ואהובה.

אני מרגישה כל כך לבד פתאום ואין לי מושג מה עובר עלי.

חוץ ממאיה נשמתי כל החברים שלי נעלמו. כל אחד למסגרת החדשה שלו. ורק אני עדיין תקועה בעבודה עם יותר מידי מחשבות לבד לעצמי ופחות מידי אנשים להתפרק איתם אח"כ.

אני מנסה לעבור לתמיר, אולי השינוי יעשה לי טוב וחוצמיזה נראה לי שעבודה בחנות ספרים בנויה לי יותר. ובתמיר שבהראל בפרט.

אבל בינתיים אני די בודדה ומרירה למדי, מסתבר. אני באמת ל איודעת מה זה המצברוח הזה שנפל עלי, אבל אני כן יודעת שנמאס לי לרצות לבכות בלילה.

הכעס הזה על מור שלא יוצא החוצה ולא מטופל- כי בעצם אני כבר לא בקשר איתה כדי לטפל בזה- רק ממשיך לפעפע מבפנים, מרעיל לי את הנשמה.

אני צריכה להוציא את זה מהמערכת שלי ולהרגיש נקיה ומאושרת שוב, אבל נראה לי טיפשי להתקשר למישהי רק כדי לצעוק עליה ו-רחמנא לצלן- לבכות לה.

אני לא יודעת מה זה הדיכאון המגוחך הזה וזה הורג אותי.

עכשיו בארוחת בצהריים העובדת בחדר אוכל הרסה לי את היום כשהייתה כלבה אלי, ואח"כ כשישבתי לנקר בחוסר תיאבון בשעועית שלי טניה עברה לידי בחיוך ושאלה אם הכל בסדר. כמעט התפתתי לתת ל"לא!!!" לחמוק לי מבין השפתיים ולערער את שיווי המשקל הנפשי המעורער-גם-כך שעבדתי עליו.

במקום זה חייכתי בהכרת תודה מסויימת ועניתי שכן. ואז פחות או יותר ברחתי החוצה.

היה בטניה משהו אמהי מספיק כדי לגרום לי לרצות לבכות, ובכל זאת גם קר וקרייריסטי מכדי לתת לי להתפרק מולה. זה, והעובדה שאני לא מכירה אותה ודיברנו בקושי שלוש פעמים.

כשחזרתי למשרד הבנות מהקבלה אמרו שאורחת אחת פינקה אותן והן שמו גם לי שוקולד על השולחן. זה מחמם לדעת שאכפת להן ממני מספיק כדי לחשוב שאולי גם אני ארצה שוקולד. קטן כזה, קצת דומה למארס בטעם. המחווה מרגשת אותי הרבה מעבר לעובדה שכשישבתי למטה בחדר האוכל שקלתי ממילא ללכת לקנות איזה פסק-זמן כדי לאכול את הרגשות שלי לבד במשרד.

[ועכשיו ממש תוך כדי כתיבה ויקי נכנסה לוודא שקיבלתי אותו. איזה מתוקות!!]

ועליזה מהמרכזיה נכנסה לפני שתי דקות וביקשה להתלבש כאן, בחלק האחורי של המשרד. היא הייתה נחמדה וקישקשה קצת על שטויות ושאלה לשלומי בעניין אמיתי. ואותה אני באמת לא מכירה, פגשתי אותה רק לפני איזה יומיים בחדר האוכל.

אנשים כאלה גורמים לי להתחזק ולהרגיש קצת יותר טוב, בייחוד לאור העובדה שהכל קורה תוך כדי שאני כותבת ומפרטת כמה בודד לי,

אבל אני עדיין זקוקה למישהו אוהב ומחבק ועוטף יותר שיחזיק אותי.

לא איזו חברה טובה, מישהו.. גדול יותר. אימהי יותר אולי, כמו מור נניח [שזה דוחה שאני חושבת על הצד האימהי שבה לאור ההיסטוריה שלנו], או איזה בן מגונן כזה כמו.. כמו ששאולי היה. או רותי, אם היא הייתה מסוגלת לחבק באמת, או נניח איתי אם היינו קרובים מספיק.

או אבא, או אמא. מישהו. אני כל כך קטנה וכל כך לבד פתאום.

אינ שוקלת לצאת עם בן שוב, ולו רק בשביל סיפוק התחושה הזמנית הזאת.

הלוואי שבזמנו הייתי בוגרת יותר והייתי יכולה ללטף לך את הראש ולהגיד שמה שאתה אומר לא הגיוני, שלא יכול להיות שהחיים שלך כל הזמן רק עולים כי זה לא אנושי.. אבל זה בסדר, כי אלו החיים. ובחיים יש נפילות, וזה בסדר. כי אלו החיים.

הלוואי... הלוואי שיכולתי להיות אז גדולה יותר, כדי ללמד אותם שהם טועים. שהיחס שלהם רק שובר ילדה קטנה כמוני. שיתגברו על עצמם ויעזרו לי, כי אני רק מתחילה לחיות ועוד צריכה את התמיכה. הלוואי שהייתי אז גדולה מספיק כדי לתמוך בהם ולעזור בעצמי.

הלוואי שהייתי מנוסה מספיק בזמנו לספר להם, לכולם, שהם חמודים כשהם חושבים שהם דוברי אמת ושהם באמת ישארו תמיד לצידי כמו שהבטיחו. שזה תמים ומתוק לחשוב שתמיד יהיו שם בשבילי כשאצטרך, אבל זה בסדר שהם תמימים וגם בסדר שלא יהיו שם תמיד, כי אלו החיים.

הלוואי שיכולתי אז להיות גדולה יותר כדי להחזיק לי את היד, לנגב את הדמעות ולספר לי, אלו החיים,

וזה בסדר..

לספר לי שאני פשוט קטנה מכדי להבין את זה,

קטנה מכדי ללמד את האחרים.

אבל זה בסדר. אלו היו החיים...

עריכה:

החזרתי לעיצוב הכי ישן שלי, זה שהחזיק איזה שנתיים. אני אעצב שוב משהו חדש, נומאלי ובוגר כשיהיה לי כח.. ופחות חם.

אז הנה הזמן לספר מה קורה איתי.

נתחיל מזה שהשתנה קצת מאז הפעם האחרונה שכתבתי. :) קצת.

התקבלתי למשלחת של הב"פ לניו יורק וזה אמור להיות אני וגלוש, אבל זה עולה 300$ וזה יוצא על יום כיפור. לא באמת לקחתי את ההורים לשיחה, סתם שאלתי רנדומלית את אבא "הייתם מרשים לי לסוע למשלחת של הב"פ לניו יורק ל10 ימים?" וכמובן שהוא אמר לא.

אבל מה שעיצבן אותי שזה לא הייתה איזו סיבה כמו כסף או יום כיפור או משהו- הפרטים האלו לא עניינו, רק העובדה שזה הבית הפתוח וכבר אסור לי. זה כבר כמעט על גדר חוצפה מבחינתי, העובדה שהם לא מוכנים לשקול דברים כאלה רק בגלל דעה שהם קיבעו לעצמם בראש.

אני מתאפקת ולא רבה איתם הפעם על זה כי אולי המשלחת עצמה לא מספיק חשובה לי גם אם העיקרון כן [ולכן כן רבתי על המצעד] אבל זה רק כי ברור לי שיש לי עוד חודשיים לסבול את זה, וברגע שאני בת 18 אני אשים זין ולא אשאל אותם. כבר עכשיו הייתי טסה בעצמי אם לא היה צריך אישור הורים מזדיין שאני יודעת שלא אקבל בלי ריבים היסטרים, אם בכלל.

וזה כנראה לא שווה את הריב, כי זה אומר שנאי אצטרך לשלם בעצמי מן הסתם ואז יפטרו או מהעבודה כי זה מלא זמן, ככה שלא ישאר לי מספיק כסף גם לברלין.

הקטע הוא שהטיעונים הנורא משכנעים האלו מיטשטשים לאיטם, לאור העובדות ש

א. ברלין ממילא עשויה להתבטל, כי את מאיה יפטרו אם היא תטוס ובשלב ההוא היא עדיין רוצה לעשות מספיק כסף שיישאר גם לאחרי הטיסה אבל היא כבר לא תמצא עבודה כי זה קרוב מידי לגיוס, יוחאי לא רוצה שנטוס רק שלושה כי הוא מפחד שיקרו מצבים שאחד יגרר אחרי 2 ולכן הוא רוצה שיואב יטוס, אבל ליואב לא יהיה מספיק כסף עד אוקטובר, ואני... טוב נו. וחוצמיזה אולי אם נדחה את זה יוחאי לא ירצה לטוס כי קר באירופה אח"כ ואז בכלל יצא שסתם לא טסתי ><

ב. אולי אני ממילא אתפטר, כי התנאים החדשים של רשת דן אמורים כביכול לעזור לי אבל בדיעבד יוצא שאני מפסידה איזה 400 ש"ח לחודש, ובסיכום כולל איזה 2000- כלומר אני מפסידה סכום שווה ערך כמעט למשכורת החודשית שלי, ועם כל הכבוד לעבודה הנוחה שלי ולאנשים הנחמדים אני צריכה את הסכום הזה ולא אתן חודש חינם לרשת דן. אני לפני צבא פור פאק סייק.

בקיצור, הזמן הולך ואוזל ואני צריכה להחליט כבר עכשיו אם אני טסה ולהודיע לסבטה ולמשלחת, ואני מתחילה לחשוב שאולי אצליח לשכנע בשבת את ההורים לטוס ואז אמצא עבודה אחרת שתעזור לי להרוויח נורמאלי לאחרי החזרה לארץ, ובסופו של דבר כשארצה לטוס לברלין יהיה לי שוב כסף או שאלווה מההורים ואחזיר להם ממה שאעשה עד הגיוס.

הלוואי שאני לא סתם אמצא את עצמי נשארת פה במשרד עד הגיוס, לא טסה לחו"ל ומפסידה כסף שיורד לטימיון אחרי שעות עבודה עליהן לא משלמים לי.

ומה הלאה? כולן עוזבות למדרשות ככה שבסיכום נשארנו כאן אני ומאיה, והתחלנו לתכנן את מסיבת ה18 שלנו. החלטתי שזה הולך להיות משהו מדהים ומרשים, ואם באמת יש לנו עכשיו חודשיים לתכנן אני רוצה שזה יהיה רציני. נאי לא רוצה להוציא על זה הרבה כסף כי לא יהיה לי, אבל אני כן רוצה שמלא מלא חברים שלי יבואו ושידברו על זה אח"כ בגעגוע עוד כמה חודשים טובים. שזה יהיה מהאירועים שבאמת מצליחים.

אני עוד לא בטוחה אם סתם נשב בפאב או נצמא איזה מועדון או מסעדה או ווטאבר, אני רק מקווה שזה יצא טוב.

אלינור עזבה את המשרד לטובת משרה אחרת בקומה מתחת, והאמת שקצת קל לי יותר נפשית ככה. סבטה נחמדה ואני מסתדרת איתה, אני רק מקווה שזה לא יהווה בעיה אם אעזוב. אנחנו גם עוברות משרד בקרוב, לחדר קצת קטן יותר אבל ממוקם טוב יותר. החלטתי להביא עציץ ותמונות מהבית ולקשט ככה שירגיש לי בבית, מה שקצת מגוחך כי אני באמת שוקלת פיטורים.

אני חושבת שאני צריכה להתחיל לחפש עבודה חדשה ואז להחליט אם אני עוזבת >< אבל האמת שזה לא צריך להיות קשה במיוחד, מלא מקומות מחפשים עכשיו לפי מה שראיתי.

בא לי ים ואני חושבת שנאי אלך בשלישי, אני רק צריכה למצוא מי יבוא איתי. אולי אני אגרור את אחינועם או משהו, נראה כבר.

אני במצב טוב יותר מהעידכון האחרון. אני עושה קצת ספורט ומקווה שמשהו גם ירד בשלב מסויים. ועדיין אוכלת כמו פרה, אבל זה כל הכיף בחיים :) אתמול דפקנו וואפל שחיתות אחרי הסושי למרות שממש כאבה הבטן- והאמת? אני לא מתחרטת לרגע. :)

ועדיין כועסת על מור. עבר יותר מחודש מאז הפרידה ועדיין לא דיברתי איתה. נאי מקווה לתפוס אותה לשיחה במוצאי שבנ"צ.