פצעים ונשיקות

מלאך - מרסדס בנד.

יושבת לגלגל, זה הקטע החדש שלה.

מתפרסת ככה על השטיח בחדר, הדלת נעולה כמובן, ומתעסקת. ככה לעצמה.

זה מרגיע אותה, המחשבות על עשן והמחשבות על כלום. הלא לחשוב.

רק עבודה מונוטונית, שקטה, ככה. חוזרת על עצמה. לגזור את הפרחים, לערבב את הקססה, למדוד כמויות ביחס לסיגריה. לפורר החוצה את הטבק בעדינות שלא לקרוע את הנייר, לנסות לדחוס אותו בחזרה כמה שאפשר עם החומר. 

זו עבודה שדורשת הרבה ריכוז והרבה עדינות, השקעה בכל פרט, שלא יצא חזק או חלש מידי. שלא יתבזבז.

וזה גורם לה לא לחשוב, לא לחשוב על מה שקשה ועל החברים ועל העובדה שהיא צריכה לעשן כי אפילו כסף לשתות כבר אין לה כדי לא לזכור שאין לה כסף,

ולאן הידרדרנו לעזאזל.

זה עוזר לה לא לחשוב על כלום. והנמלים שהיו לה בכל הגוף שלושה וחצי ימים אחרי הג'ויינט האחרון גרמו לה לחשוב רק עליהן,

על כמה זה מוזר איך שהיא לא מצליחה לנגוע בכלום ולהרגיש כלום עד שהיא לא ממש מתאמצת להסתכל על מה שהיא מחזיקה,

ואיך הכל מנומלל ומרגיש לא אמיתי, איך הכל התעוות לה ככה, כמה לא מציאותי.

מתפללת שהיה אפשר לא להרגיש כל כך בקלות גם דברים אחרים, פנימיים יותר. תחושות שקשורות ברגש.

ובמקום זה היא תמשיך לעשן, אבל יותר מזה- תמשיך לגלגל.

אולי זה יציל אותה.

ריפוי בעיסוק. 

כוסעמק כוסעמק כוסעמק כוסעמק כוסעמק כוסעמק כוסעמק כוסעמק כוסעמק כוסעמק כוסעמק כוסעמק כוסעמק כוסעמק כוסעמק כוסעמק כוסעמק כוסעמק כוסעמק כוסעמק כוסעמק כוסעמק כוסעמק כוסעמק כוסעמק כוסעמק כוסעמק כוסעמק כוסעמק כוסעמק כוסעמק כוסעמק כוסעמק כוסעמק כוסעמק כוסעמק כוסעמק כוסעמק כוסעמק כוסעמק כוסעמק כוסעמק כוסעמק כוסעמק כוסעמק כוסעמק כוסעמק כוסעמק כוסעמק כוסעמק כוסעמק כוסעמק כוסעמק כוסעמק כוסעמק כוסעמק כוסעמק כוסעמק כוסעמק כוסעמק כוסעמק כוסעמק כוסעמק כוסעמק כוסעמק כוסעמק כוסעמק כוסעמק כוסעמק כוסעמק כוסעמק כוסעמק כוסעמק כוסעמק כוסעמק כוסעמק כוסעמק כוסעמק כוסעמק כוסעמק כוסעמק כוסעמק כוסעמק כוסעמק כוסעמק כוסעמק כוסעמק כוסעמק כוסעמק כוסעמק כוסעמק.

כוסעמק.

הייתי אמורה כבר להתרגל למוות. התרגלתי למוות.

יש לי כל כך הרבה מוות בחיים, החיים שלי מוצפים בבני אדם ובעלי חיים שנופלים מתים סביבי כמו זבובים.

ואת כולם אני עוברת איכשהו.

אז איך זה לעזאזל שדווקא המוות שלך דפק אותי? לא הכרתי אותך טוב, לא היית חברה שלי, לא אמור להיות לי רגיש כל כך.

אבל כוסעמק, כוסעמק כוסעמק כוסעמק.

כלום לא יוצא לי מהראש. אני שומעת שיר עצוב וחושבת. שומעת שיר שמח וחושבת. שומעת וחושבת, רואה וחושבת. כל דבר מזכיר לי כמה הכל מתפורר ושברירי וערירי בעולם הזה,

והכל שובר אותי בקלות מדהימה.

כוסעמק כוסעמק כוסעמק. כוסעמק.

נמאס לי להיות שבורה.

איך דווקא ככה?

כל דבר, הכל, הכל שובר ומפרק אותי לרסיסים. כאב לי לשמוע מוזיקה בסופ"ש, את יודעת את זה?

מוזיקה. מכל סוג שהיא. גם כזו שאמורה לעשות לי טוב, שהייתה עושה לי טוב פעם.

אבל איכשהו הכל מתקשר לי אליך ואליה. הכל מזכיר לי הכל.

אז גם מוזיקה לא הצלחתי לשמוע בלי לרצות למות קצת, בקטנה כזה. בשקט בצד.

כמה פעמים כמעט הרמתי את הטלפון לחייג ולהגיד שאוהבת ושמצטערת. אבל זה הכל הזיות, הכל בראש שלי, בחיים לא יהיה לי אומץ. לא לחתוך ככה.

הנה, לכן אני גם כותבת על זה בבלוג הזה, כי כמעט אף אחד כבר לא קורא פה, אף אחד לא ידע. מאיה לא קוראת פה כבר חודשים, אולי שנים. למשל.

שזה אומר שאין סכנה בלהוציא כאן את מה שאני מפחדת להוציא ליד אנשים אחרים, כי אולי יחשוב שאני לא שפויה וישלחו אותי לבדוק את זה.

אבל כל ההתעסקות הזו במוות?

היא הפסיקה להיראות לי תקינה, ואולי זה רק כי זרקת על זה איזו הערה, אבל בכל זאת. משהו השתבש.

אני קמה בבוקר ולא יודעת למה אני קמה. חרא בבסיס, חרא בבית, כלומר בחיים האזרחיים-

אבל יותר מזה, חרא בכללי כזה. מכירים כששום דבר לא הולך? אז ככה, רק לטווח ארוך מידי. כבר שנים, מאז כיתה ט' בעצם, שאין תקופה טובה לאורך זמן. פשוט אין. 

אני לא רואה דברים מתקדמים בחיים האלה, זזים לטובה. איכשהו כל פעם יש משבר חדש, מוות חדש, התפרקות חדשה של איזה משהו שהיה אמור להיות טוב. אני כבר לא מאמינה להבטחות, ולא מאמינה בטוב, ולא מאמינה באהבה, ולא מאמינה בכל דבר שהחזיק אותי להתקיים פעם.

כי איך אפשר להאמין בדברים כאלה כשכל פעם מחדש משהו קורס ונהרס.

איך אפשר להאמין שמשהו טוב ישאר טוב? הרי כל דבר נגמר בסוף, ולי כבר אין כוחות,

אין לי כוחות להחזיק.

לפעמים בא לי פשוט לחתוך ולסיים עם זה. אני לא יודעת למה אני ממשיכה לקום בבקרים.

לפעמים בא לי שלא יכאב לאנשים ושלא ארגיש אשמה אם אחליט לוותר על החיים האלה. לא כיף לי ולא תמיד טוב לי להמשיך להיתקע בהם, להמשיך לנסות להפיק לימונדה מלימונים. זין עם הלימונים האלה. לא רוצה לימונדה.

חלאס, נמאס.

אין לי כוחות להילחם כל הזמן על משהו שלא ישאר, כמו לנסות להחזיק מים בכף היד. זה לא יעבוד בסוף, אז מה הטעם?

כבר לא יודעת על מה אני נאבקת בכלל, ובשביל מה.

בעצם יודעת שאין בשביל מה.

ולא בקטע רע עכשיו, לא דיכאון מעצבן.

אני באמת לא מבינה מה אני עוד עושה פה. העולם הזה רק נראה טוב, מחלון האוטובוס, אבל דוגרי הוא מבאס רצח.

ככה זה...

קיצר חפרתי.

ואת, אני חושבת שקשה לי איתך במיוחד כי לפעמים, ממש לפעמים, אני יודעת שבנשמה שלך שחור כמו אצלי.

אז קל לי יותר להאמין שאת מבינה אותי, שתביני אותי ולא משנה בכמה רפש אטבע. 

לפעמים את זכה כמו ילדה קטנה, אבל לפעמים...

כשרע לי אני רוצה להתקשר אליך ולבכות לך על הכל, כי אני יודעת שגם את לפעמים מגיעה לרמת קילקול כזאת. וסליחה שאני אומרת את זה ככה. אבל גם את שחורה.

אבל זה נורא, ואולי אני נמשכת לחלק ההרסני הזה אצל אנשים מסויימים.

כי אני פחות לבד ככה. ואולי דווקא זה שאני רוצה לדבר איתך כשקשה לי זה מה שגורם לי להיתקע איתך.

התפרקת ברביעי על הכתף שלי, וכוסאמאמאמא שלי, איך שאני שונאת את עצמי על זה,

אבל הייתי על סף ניצול בערב אחר כך. מה זה על סף, שלחתי לך את ההודעה הכי לא נכונה רק כי הרשתי לעצמי כי היה לי את התירוץ של המסטולה. איך שאני אוכלת את עצמי על זה, את לא מבינה כמה.

כי הגיע לך שערב אחד רק אהיה שם בשבילך, ולא אחשוב במקביל על עוד דברים. והגיע לי להצליח רק לתמוך, בלי להתבלבל אחר כך. זה לא הוגן שהתבלבלתי, זו לא הייתה הכוונה. ואני אבודה עכשיו כי קילקלתי הכל ואני לא רואה כיוון או כוחות להתקדם.

וואלה נמאס לי.

ובלי קשר,

את כאב בחיים שלי.

ומשהו לא בסדר

משהו לא בסדר.

כל דבר בביסל"ח הזה היה האחרון בשבילי, כי לביסל"ח- המקום ממנו באתי, המקום בו גדלתי, המקום בו צמחתי, הפכתי למי שאני, ינקתי את כל ערכי הצבא שבי, עוצבתי מחדש לדמותי הנוכחית, המקום בו נכוויתי וכאבתי ונשברתי והמקום בו התרגשתי ואהבתי וחלמתי- לשם אני לא חוזרת יותר.

זהו. כשירות אחרונה.

ומטווח אחרון שם. מקצה אחרון. לינה אחרונה באוהל. קיפוד אחרון. השכמה אחרונה לצלילי "הקשב". פיילה אחרונה של קוסקוס בפריקאסט. שמש קופחת אחרונה. צחיחות, שממה נטולת צל אחרונה. דממה שמתחת כיפת כוכבים נופלים אחרונה. התאבקות אחרונה משבילי החצץ. "צעדת המוות" [כינוי השגור בפי כל טירון לשביל המוביל לש.ג] אחרונה. שק"ש צבאי אחרון. שירותים בשטח אחרונים. מחזור אחרון בשטח. ההקשב האחרון שאשמע. 

הכל אחרון. זה קצת מפחיד, וקצת מרגש, וקצת מגעגע.

וטיפה, קמצוץ של שומדבר.

numbness.

יש לי נייס גאי בתיק. אני הולכת לעשן כמו פוסטמה ולראות מה יוצא לי מזה,

והדר טוענת שהעיקר שאני משחקת אותה שמחה ולמרות שהיא לא התכוונה לפלוט את זה ולא רצתה להסביר,

אני יודעת מה הכוונה. 

אולי היא צודקת, אולי אני מסווה את הקושי של התקופה האחרונה תוך שימוש בסמים שוב. רק כשהסברתי לקרן את כמות השטויות שעשיתי בגיל 16 הפנמתי שוב כמה מזעזע זה נשמע לאדם חיצוני.

אבל היה לי רע, ואני לא אומרת שברחתי לסמים כי הכל היה די רצף של חד פעמי כזה [גם אם גרנדיוזי להחריד], אני פשוט אומרת שיש הבדל.

לא רע לי עכשיו. 

אבל אולי אני כן פשוט קצת בורחת.

אני כבר לא יודעת למה להאמין.

רק כשמתתי כולם הבינו כמה זבל היה בארונות שלי, ובמגירות.

הם התחילו לפנות דברים, לחלק דברים, לפזר.

את הכבד שלי למשל תרמו לילדה קטנה שעברה תאונה. את הריאות לבחור חולה סיסטיק פיברוזיס שהייתי הסיכוי האחרון שלו, ההזדמנות האחרונה.

את כל הדברים האחרונים שלי הם חילקו לאנשים שזכו בי, מלבד העיניים בעצם. אפילו את העור שלי לקחו, כשחתמתי על כרטיס האדי היה לי ברור שטיפשי להוריד איתי לקבר משהו שלא יוכל להועיל יותר אולי מלבד לתולעים שיעזרו לי להתפרק מהר יותר-

אבל את העיניים, העיניים שלי, לא אני ולא הם יכלו לסבול את המחשבה שבלוויה שלי מישהו אחר יסתובב ברחוב עם הקרנית הכחולה שלי. זה טיפשי, אני יודעת בדיעבד וידעתי את זה גם ברגע בו חתמתי על התרומה, אבל זה מין עניין אישי כזה. העיניים שלי היה הדבר שהגדיר אותי, וכנראה גם הם הבינו את זה.

אבל לפני זה אף אחד לא זכר שהסבונים במקלחת, למשל, אלה שהאחים הביאו מאירלנד- הם היו שלי. אלו שעשו מים בצבע ורוד וכמויות מוגזמות של קצף.

רק כשהכל נגמר זה היה תופס איזה מישהו במפתיע, הוא נכנס לשירותים ובאמצע הדבר הכי לא קשור היה מעיף מבט בסבון על המדף וחוטף כיווץ לבטן ודקירה בלב.

את השטויות האחרות שלי הם מסרו. את הבגדים לגמ"ח, כי אף אחד מהקרובים לא שקל אפילו למדוד אותם בעצמו, את הספרים והמחברות לילדים נזקקים, את הקוסמטיקה השאירו לשימוש כללי שאף אחד לא נגע בו במגירה באמבטיה. את הכרית הקטנה שלא יכלתי לישון בלעדיה בלילה ותמיד חלמתי שיקברו אותי איתה עם הניחו על המצבה. חוק דפוק של המדינה, אסור לקבור עם חפצים. רק סדין לבן ואני, זה מה יש. את הדברים שפילחתי בטעות מהצבא הם שלחו לבקו"ם. רק עם מזכרות הילדות הם נתקעו.

מה עושים עם בובה מיניאטורית של בלרינה ששכבה כל כך הרבה זמן במגירה עד שאף אחד לא זכר מאיפה היא הגיעה?

מה עושים עם חבילה של מכתבים ששמרתי מהשולחן בכיתה ה'?

מה עושים עם ארבעה צמידי פלסטיק ממצעדי גאווה שונים שהצטברו במשך השנים? 

מה עושים עם מחזיק המפתחות שקיבלתי ליומולדת 5?

מה עושים עם ערימות של זיכרונות של אדם מת?

הם ניסו לפנות דברים, לפזר, לחלק. היו דברים שהם שמרו בארגזים. היו דברים שכאב להם מידי לדעת שבכלל היו קיימים.

רק כשמתתי כולם הבינו כמה זבל היה בארונות שלי, ובמגירות.

אני בוכה כשאני רואה אמבולנסים. סתם ככה כשאני נוסעת לקניון ויש מוזיקה נחמדה וחותך אותי אמבולנס ברמזור אני מתחילה לבכות.

בגללך ובגללו ובגללה.

כי כשהייתי רואה אמבולנסים בעבר הייתי חושבת שאולי את בפנים ומנסה לחטוף הצצה דרך החלון האחורי. כי כשהייתי רואה אמבולנסים ליד הבית זה אמר שפינו את סבא שוב בגלל הלב וששוב צריך ללכת לבית החולים ולפחד. כי אנשים מתים באמבולנסים. ואנשים שאני אוהבת נמצאים שם. שאהבתי.

ואנשים שאני מתגעגעת אליהם, אבל לעולם לא יחזרו אלי, או לפחות לא כפי שהיו.

אני בוכה בתקווה. אנחנו בטקס תעודות הצטיינות מטופש ורגע לפני הראו סירטון של קצרים ונקרעתי מצחוק, אבל אני בוכה בתקווה.

כי הפעם האחרונה ששמעתי את התקווה הייתה כשאני וגיא עמדנו ליד הקבר שלך וכל שאר האמריקאים של תגלית שרו עם החיילים השיראלים שלי, שעשו להם טקס. לא הצטרפנהו לטקס למרות שעבדנו עליו כל הערב שלפני, כי עשינו את הטעות והלכנו לבקר אותה לפני שהם התחילו. ושם נשברנו.

הייתה שם איזו אתיופית או אפרו אמריקאית או וואטבר שגרפה את העלים המתים מסביב לקבר של שוקי והשקתה אותו ואת הילה. שאלנו קרבה. מסתבר שזו אמא שלו. סיפרתי לה שחברות שלי היו איתו בסניף, שאהבו אותו מאוד. שסיפרו שהוא מקסים. גם היא ניחמה.

התחבקנו ובכינו, שני חיילים זרים ועולה חדשה אחת, זה בזרועות זו בחלקת הקבר הטריה. וכשהם התחילו לשיר התקווה שם במרחק,

הצטרפנו אליהם. קצין שמצדיע, חיילת שמחבקת אשה זרה. מתייפחים ושרים.

כשכולם עזבו נשארתי שם דקה אחרונה לבד, בחנתי את מה שהאלה מהבסיס השאירו לך, את המזכרות והחיוכים הזרועים על המצבה. התכוונתי להצדיע, אבל היו שם כמה מטרים ממני חבורת תלמידים באיזה סיור לימודי,

ונבוכתי למחשבה שאצדיע ואכאב ככה מולם כשלא תשחררי אותי. שאמתין חפוית ראש להקלה במועקה שלא תגיע.

אז אני בוכה בתקווה, ואני בוכה באמבולנסים ברמזור,

ועם כמה שחשבתי שאני חזקה כל הדברים האלה כנראה משפיעים עלי.

אין לי איך לסיים את הפוסט הזה.