פצעים ונשיקות

היה סמינריון מחונן.

לא יודעת למה, זה התיאור שעלה לי בראש הרגע.

הוא היה יותר משמעותי בשבילי מהאחרים, אני חושבת, פשוט כי הוא היה מעניין יותר. הברזתי הרבה פחות וחשבתי הרבה יותר.

בכל אופן היה עמוק למדי לפעמים, והבנתי עוד כמה וכמה דברים על עצמי, בקטנה.

עשיתי היום עבודה בחימר ועד שחזרתי הביתה היא קצת נהרסה, אז סבא שלי אמר שאני סדיסטית כי שברתי לה את הרגליים ואת היד

אממ. מחר ראש השנה. ומתחילה שנה חדשה ואני מפחדת שהכל יעבור מהר מידי ואני אסיים י"ב כל כך מהר.

אבל בינתיים זה לא קריטי...

בכל אופן, סליחה אם פגעתי במישהו. ושנה טובה לכולם, אני כלכך מתכוונת לזה. למרות שכבר נשבר לי להגיד את זה, אני כלכך מקווה שתהיה שנה טובה.

אמא חזרה מרוסיה >< [בזה הרגע היא צועקת על מישהו בטלפון "לא רוסיה, אוקראינה וליטא!!!!!!!!!!"].

יש לי שוקולד.

שכחתי להוסיף כמה דברים:

ירד גשם ראשון בירושלים ופיספסתי אותו, merde. וכשחזרתי הכל הריח מאבק רטוב שהצטבר כל הקיץ, וריח של צמחים רטובים והשמים נצבעו האפרפר כזה והיה כל כך מעורר קנאה.

והלכתי לבצפר שוב עם הסוודר של פו הדב והיה לו ריח ממש טוב,

ואיזה כיף שמתחיל הסתיו!

אה, ויש מישהי מצבפר שנדבקת אלי לתחת עכשיו כי היא גילתה עלי כמה דברים במשך הסמינריון ונדבקה אלי במשך רובו.

אז איכסה.

מוזר, אבל כיף.

הבנתי למה לשתות זה לא טוב- הלילה הזה היה אחד הסיוטים של החיים שלי. פשוט ישבתי מ2 וחצי בלילה ליד האסלה.

אבל מה שבא לפני ההנגאובר היה כיף

תודה לכל מי שלקח חלק... חחח

עריכה:

נכנסתי הרגע לחדר הארונות של ההורים שלי, והיה שם מין ריח ישן כזה, ריח שמזכיר לי אותי ואת אחינועם משחקות מחבואים בבית בגיל היסודי,

והייתי נכנסת בין הקולבים של החולצות של אמא שתלויות, ויושבת שם בדממה הזאת,

והכל היה כל כך מושלם.

וזה הזכיר לי שכתבתי פוסט לא מזמן כטיוטה בבלוג ההוא, והתחשק לי להכניס לכאן קטע ממנו-

"ואני כל כך מתגעגעת.

אני מתגעגעת שיהיה לי את החיבוק הזה.

שמישהו יעטוף אותי לגמרי, שאני ארגיש אהובה מכל הכיוונים,

שהלב שלי יעלה על גדותיו כי הוא מחבק.

שאני ארגיש מוגנת ובטוחה.

שאני אהיה תמימה שוב.

שאני ארגיש שגם אם אני אימו קטנה ומסכנה בכיתה ט'- עוד יהיה טוב, כי עוד יש הרבה לפני. וטוב לי.

איך הכל קרה? איך הכל איבד שליטה כל כך מהר?

מזה החיים האלה בכלל??

זה איזה סרט שמישהו עם מוח חולני יצר וביים ממני, זה לא אני.

אני לא אמורה *צונזר*

אני אמורה להיות הילדה הקטנה של אבא ואמא.

איך דברים השתלשלו כל כך מהר?! רגע אחד אני עוברת בצפר, וברגע האחר כל זה קרה."

והאמת שזה מצחיק כי כרגע כל מה שאני עושה זה אורזת ומפנטזת על המיטה, אז בקטנה [כל הקטע הזה... חחח].

יש לי מחר סמינריון אז אנ לא אהיה פה עד מוצ"ש.

תהנו אנשים!

הגזמתי כהרגלי וניפחתי...

אני מפסיקה לדבר על זה עם אנשים.

אני "אעמיד פנים" שהכל רגוע ושאני לא מרגישה כלום- ותתפלאו- זה באמת עוזר.

לתקופה ממש ארוכה הרגשתי שפויה.

אני אנסה לא לחפור לעצמי ברגשות שוב ונראה אם אצליח.

להרגע.

אני מרגישה נורמאלית עכשיו.

כן.

אני כבר חשבתי על כל זה. כל מה שאני חוזרת וקוראת עכשיו.

מה הפואנטה לחזור ולקרוא דברים שכבר עברו לי בראש?

זה רק מדכא אותי שגם לאחרים זה מרגיש ככה. מאוחר מידי.

שלי כבר היה אמור להיגמר הכל.

נו, זה לא באמת הדבר היחיד שמדכא.

לא רוצה.

אני רוצה לברוח ולא להסתכל לאחור.

פתאום כולם חוזרים לדעת עלי הכל.

ואני חוזרת להרגיש דברים שלא עושים לי טוב.

אבל להשאיר הכל מאחורה?

לרוץ ולא לראות את כל מה שיש?

אני לא מצליחה לכתוב. האתיופיות של בצפר לידי והן שמות מוזיקה ממש רועשת בלי להתחשב באף אחד, כי לא אוסרים עליהן כלום למען האפליה המתקנת. שיזדיינו, אני שונאת אותן.

אני מתחילה לכתוב משהו שנראה לי אמיתי ורגע אח"כ לא מצליחה להיזכר בהקשר שלו.

אני מתגעגעת למה שכבר נגמר.

ואני בחיים לא רוצה לבכות שוב כמו אז.

להתראות, מציאות.

בטח מחר כולנו נלך לעיר ונתאבד או משו, ואז נצחק על זה.

איזה לברוח ואיזה בטיח?

אני רוצה לכתוב פוסט שלא יגמר.

אני רוצה לכתוב ולכתוב ולכתוב עד שאבין מה קורה איתי.

כי מסתבר שרק כשאני כותבת דברים הם מתחילים לצאת.

אם הם לא על המקלדת אני מפנימה ומחביאה אפילו מעצמי.

לא פלא שאני כל כך מבולבלת בזמן האחרון, בקושי היה לי זמן לכתוב פוסט כמו שצריך.

וזה מנקה אותי.

אני בורחת. למקלדת.

קשה לי.

אני לא יודעת למה וממה להתחיל.

קשה לי מהכל. כל המצב הזה.

קשה לי להתגעגע. זה היה ואני מתנהגת כאילו זה נגמר, אני כמעט מספידה את המצב הזה, אני כל כך מטומטמת!! למה אתם מרשים לי להתנהג כאילו הכל אבוד?! למה אני מוותרת על דברים?! עוד רגע אני מבכה את העבר שבכלל עוד לא עבר... ועוד אמור להיות סיכוי קלוש, לא?

למה בכלל כולם יודעים על הכל?

כולם יודעים עלי שוב, אבל לא. כבר מזמן לא סיפרתי מה אני באמת מרגישה. סיפרתי הכל. אבל לא פנימי.

כבר מזמן לא הייתה לנו שיחה רצינית.

כן, התראנו פעם פעמיים, ותמיד דיברנו על שטויות...

אני עושה שטויות לידך, מה לעשות. אולי זו את. אבל אני מתחרפנת קצת.... טוב, זה כל כך כיף. אבל יוצא שלא ישבנו ודיברנו על הדברים ההם, על הכל. לא דיברנו כמו אז.

אני חושבת שהרסתי הכל, שוב... אני והפה הגדול שלי. אני והמחשבות שלא צריכות לבוא.

פשוט התרחקתי אבל ניסיתי להתקרב תוך כדי, הכל בצורה הלא נכונה.

מן הסתם העובדה שאני כותבת את זה עכשיו רק עושה רע יותר.

אבל גאד דאמט, אני צריכה לכתוב את זה איפושהו.

וזין על כל מי שקורא פה ומבין. שכחתם כבר מה זה לדעת עלי דברים, הא?

הסכר נפרץ...

מוזר לי בבצפר.

זה מרגיש לי כל כך במקום וכל כך נכון להיות פה. ובכל זאת מוזר, כי אני מנסה להשקיע אבל זה שהייתי חולה יצר פער ענקי.

בכל אופן, אני גם מתגעגעת לקבוצה המדהימה הזו, שתחזרו רק עוד איזה חודשיים.

אני רוצה שכבר יגיעו כל ימי ההולדת והחגים ויהיו הזדמנויות לראות אנשים.

אני לא יודעת אם להתנתק או לא.

כולם מייעצים לי כל כך הרבה דברים.

הייתי נותנת הכל רק כדי להמשיך כמו פעם. לשכוח שדיברתי בשבוע האחרון.

לשכוח מכל מה שאמרתי.

בייחוד לשכוח מכל מה שלא אמרתי.

לשכוח שדיברתי על זה עם חברה או שתיים,

לשכוח שהתנהגתי כמו מפגרת.

אני רוצה לשכוח את הפוסטים האלו.

תמיד אחרי שאני קוראת שם, אני רצה חזרה לבלוג שלי ומוצאת את כל אותם הפוסטים מלפני כמה חודשים, שבהם כתבתי כמעט את אותן המילים.

את אותה התחושה, מכל מקום.

אני נזכרת איך הרגשתי ומרגישה נורא שעוד אנשים מרגישים ככה ואני לא יכולה להציל אותם מזה.

עזבו להציל אותם. פשוט שהם מרגישים ככה. כי אז אני יודעת כמה קשה יהיה שנגיע לאותה נקודת מחשבה. [מן הסתם לא הצלחתם להבין את המשפט הזה. לא נורא. אני הבנתי, שוב].

אני רוצה לשכוח את התחושות האלו.

התיאוריה של פרוייד מוכיחה את עצמה עלי... תודה לאביטל שטרחה להזכיר לי.

בני אדם יודעים שהם הולכים לעשות משהו מוטעה, ובכל זאת מנסים אותו שוב כי זה טבע האדם.

בערך.

בכל אופן, אני ממלאת את הפוסט הזה בטעויות וכבר לא אכפת לי.

אני לא אוהבת לקרוא אצלך ולהרגיש כאילו זה תמונת ראי סדוק של עצמי.

זה כל הדברים שעוברים לי בראש, עם עוד תוספות או החמצות קטנטנות שנובעות רק מהזמן- דברים שאני כבר עברתי או אולי דברים שלעולם לא.

אני לא אוהבת לכתוב את הפוסט הזה ולדעת מי קהל היעד שלו.

לכן התחלתי לכתוב פוסטים כאלה [רק הרבה פחות מצונזרים] בכמויות גדלות והולכות בבלוג השני.

אבל נמאס לי להחביא הכל, זה מתסכל אותי.

הנה, כבר פרקתי המון מהלב.

וזה פוסט שכל כך אופייני לי.

המון קללות לא במקום, המון משפטים שלא הרבה יבינו מלבדי, וזה מזעזע.

אבל זה המצב.

אני צריכה להתנקות. להתנקות, להתנקות, להתנקות.

להרגיש שוב שפויה ובריאה מבפנים.

מאושרת. נקיה. יפה.

שהלב שלי ירגע, לנשום שוב כמו שצריך.

בכלל לא ידעתי כמה לחץ יש עלי עד שהתחלתי לכתוב את זה.

אף אחד לא באמת קורא פה, כרגיל, אז אולי תהיה לי תגובה וחצי משני אנשים שאני לא מכירה. יש.

אני רוצה לבכות על מישהו ואין לי סיבה, נכון?

אין לי למה. אולי אני סתם צריכה לישון?

כבר יש לי כל כך הרבה פוסטים כאלה.

זה מתחיל להגעיל אותי.

ובכל זאת, אני אוהבת אותך...

ניקיתי.

?

נמאס לי.

אבל ממש.

זה לא יעבוד ככה.

לרגע מאושרת, לרגע לחוצה.

כמו פעם?

לא נראה לך שכבר עברנו את השלבים האלה? את הדבר הזה?

כבר עשיתי את הטעויות ואין לי כח להתנהג שוב כמו טיפשה בת 14.

אני הולכת על זה?

לא יודעת.

אני אשאל, אני חושבת.

רוב הסיכויים- שלא. אם לא, זה יהיה קל יותר.

אני ארים את הראש [על מי אני עובדת] ואמשיך הלאה, אני אנסה להתגבר על זה כמה שיותר מהר וזהו. די. שלום.

אני לא צריכה את כל הדבר המיותר הזה עכשיו.

ואם כן... אם כן, אז מה? יש לי כח להיכנס לזה עכשיו?

יש לי כח כי אני מרגישה.

אבל האם אני רוצה להרגיש את זה?

אני מניחה שאם כן, אני אלך על זה רק כדי לנסות. אם לא יעבוד... נו, בואו נגיד שאני כבר יודעת מראש איך זה מרגיש ואיך מתמודדים.

ואני יכולה פשוט להמשיך.

אני יכולה לא לספר כלום, לא לדבר על זה, להמשיך כמו שאני.

אבל בשביל מה? בשביל הסיפוק הרגעי? כן, אז אני מחייכת כשאני מרימה את השפופרת. האם אני רוצה לגרור ככה את גיל 16? לא ממש.

לא נראה לי, בכל אופן.

וחבל לי.

אולי כל התחושות וההחלטות האלה יפוגו מחר. אולי אפילו בעוד שעה.

אבל כרגע נראה לי שהתבייתתי על דרך יציאה.

אני לא מאמינה שיכול להיות שאני אוותר על זה... אבל ככה זה.

סליחה.

נראה לי שאולי... מקסימום שני אנשים יבינו חלק מהפוסט הזה.

השאר- אתם לא אמורים להבין.

אתם לא תבינו וזה לא משנה.

העיקר שאני מבינה.

לילה.

עריכה:

ופתאום אני שוב רוצה לתת לזה זמן.

הם נמצאים שם.

גם אתה לא רואה אותם. גם אם אתה לא מחשיב אותם ליותר מתפאורת הרקע.

"הם לא רואים אותנו. אנחנו לא בני אדם בשבילם. בשבילם, את לא יותר מחפץ, מהכיסא שעומד שם בפינה".

הם מגישים לכם את האוכל,

ומפנים את הצלחות הדוחות שלכם,

ומנקים ומסדרים ומקפלים ומוסיפים ועורכים לכבודכם את השולחן,

ואתם אפילו לא תתנו להם טיפ.

לא ראיתי את זה ככה עד עכשיו.

הייתי בחתונה. פאקינג חתונה...

החתן והכלה? לא ראיתי אותם. הם לא ראו אותי.

הם לעולם לא ידעו מי מילצר בחתונה שלהם.

הם לא יודעים שחברותה ענקית של אנשים השתתפה בערב המיוחד שלהם,

ולא ממש נהנתה כשחושבים על זה.

פשוט מסתובבים שם.

כמו חפץ. כמו מגש מהלך.

כמו מיסטר צלופן במחזה שיקאגו.

זה היה כל כך מתיש. לא נחתי דקה. רצה מהמטבח וחזרה, כמו במירוץ שליחים, מעמיסה צלחות נוטפות רוטב ככל שאוכל, ממלאת קנקנים ומאמצת לעייפה את שירי הדואבים.

וזה לא נגמר... 5 שעות שזה נמשך רצוף ככה.

אבל הי. יש לי 140 ש"ח בארנק. לא שזה אומר הרבה, בביביסיטר באנגלית הרווחתי אותו דבר בלי להתאמץ בגרוש. אני חושבת שאני אחזור לזה... למרות שהקיטרינג הזה עושה כושר. שיהיה.

השבוע הזה היה מזעזע פיזית.

חצי חולה, חצי מותשת,

פיגרתי בכל שיעורי הבית [עדיין לא עשיתי כלום],

לא הגעתי לרוב השיעורים [ובאלה שהייתי לא הקשבתי...]

ואני שמחה שהוא נגמר, כי בשבת אני אשן כמו שצריך ואעשה אמבטיה ענקית ואקרא את כל החומר להיסטוריה ואנגלית וספרות וכזה, ויהיה בסדר.

למרות שנפשית? היה דווקא שבוע סביר למדי.

או שאני סתם לא זוכרת עכשיו כלום...

ידעתי שהעומס ישנה דברים.

אני כותבת די הרבה כשאני לא נרדמת.

הכל במחברת מתחת למזרון. יום אחד את תצטרכי לקרוא את זה.

בקרוב, אני מניחה.

אני הולכת לצאת לעיר שוב לעשן ולשתות סתם כי בא לי.

לא כי אני חייבת את זה.

אוח, על מי אני עובדת, אף פעם לא יהיה לי זמן... P=

עריכה:

השתחררו תוצאות הבגרויות שלי.

סופי:

אנגלית - 94.

צרפתית 3 יח"ל- 89.

לשון- 88 [WTF?! איך זה קרה?!]

מתמטיקה- 98.

צרפתית יחידה אחת- 92.

תנ"ך- 92.

סבבה.

>< זה שאולי. לא אני!!!!!

אני משתגעת בבית מחוסר מעש.

היה לי 38.2 אתמול כשחזרתי מצמרת, אז היום נשארתי בבית ולא מרשים לי לצאת בערב.

אז אנ מסתובבת סביב עצמי ובערך דופקת את הראש בקיר.

כל כך משעמם לי שזה מדהים!!!! אני חייבת ציויליזציה!!!!!!!!!!!

מאיו הייתה אמורה לבוא לראות כאן מישו לרוץ איתו,

אבל מן הסתם הדבקתי גם אותה כי היא לא מרגישה טוב.

סליחה מאיו.

בכל אופן... לרות יש בית ריק של הדודים שלה, אבל גם אליה אני לא יכולה ללכת!

וכל היום אני בערך רואה סרטים משעמים שנמאסים עלי באמצע,

וישנתי מספיק כדי להבטיח שאני לא אצליח להרדם בלילה,

וכשאין לי מדחום בפה אנ טוחנת וטוחנת כי זה הדבר היחיד שלא משעמם אותי.

יופי עדי.

ויש לי שיעורי בית שאין לי כח לעשות בגרוש.

אני שוקלת ללכת לחדר, לשים מוזיקה ופשוט לצייר משו מושקע כזה.

אבל אני לא אעשה את זה...

ארג.

ופתאום אני ממש ממש ממש מתגעגעת לדוד אביצור.

נ.ב. אההעהעהה יש לי 303 פוסטים. וואו.