פצעים ונשיקות

מה שכן, עכשיו אני גוססת מעייפות.

אחרי שנשאר מלא סושי מור הגיבה לי על הסטטוס ואיכשהו הגענו לזה שהיא תבוא לאכול, כמה לא צפוי.

אז היא באה לאכול, והדהימה אותי בכך שהצליחה לגמור איזה שלושה רולים כאילו כלום. :S פשוט את כל הצלחת. והבוקר אמא כעסה שלא השארתי, אבל הייתי קצת המומה מכדי לעצור אותה, פשוט לא ציפיתי שהיא תסיים את זה.

אניווי, ישבנו בסוכה ואז עלינו לשבת בחדר שלי ופשוט... דיברנו. היא באה בערך ב11 וחצי,

ובשלוש בלילה היא עדיין הייתה על המיטה שלי, עדיין מדברות. זה הרגיש ממש טוב פשוט לשחנ"ש, מה שבכל החודשים האחרונים והארוכים האלו לא הצלחנו לעשות כראוי כי תמיד היה את הקטע המיני ברקע. ואתמול אני לא יכולה להגיד שלא היה מתח, אבל רוב הזמן התעלמנו ממנו באלגנטיות.

וכל הזמן קצת פחדתי שהיא תקום ותגיד שהיא הולכת, אבל השעות נקפו והיא לא נראתה כמתכננת או מעוניינת לעזוב.

וככל שחלף הזמן השתחררנו- או בעצם הפלנו את עצמנו בכוח למלכודת- קצת יותר, וחפרנו על החרמנות הבלתי נסבלת,

ככה שזה לא יכל אלא להוביל לכל מה שקרה עם השוקולד אח"כ. [נשאר לי שוקולד מהפונדו ואני מוכנה להישבע שהקרם נוגט הזה מוצף בהורמונים.]

באופן כללי אגיד שאני לא מצטערת כי היה מדהים, אבל אולי עכשיו אחרי מה שקרה יהיה לנו שוב קצת קשה פשוט לשבת ולדבר.

אני גם מפחדת שככל שנשב ונדבר יותר בלי סקס נתקרב יותר כמו שרצינו לעשות כשהתחלנו שוב לצאת, ואז אולי אתחיל לפתח ציפיות שהנה זה סוף סוף עובד אבל היא כבר תהיה הרחק משם... היא כבר עכשיו בטח הרחק משם.

בכל אופן עכשיו אני עייפה מאוד [הגיוני, הלכתי לישון ב5 וחצי בבוקר ><] ועוד מעט הולכת לפגוש את נדב ואבי וטשה, ומקווה שהם מתכננים לשלם לי כשאגור שם..

נ.ב. שמוץ הלך. ואני לא רוצה לחפור על זה כאן, כי נמאס לי לספר על כלבים מתים.

עריכה:

יש לי מפתחות ודירה, ולא משלמים לי עליה, אבל מילא... זו חוויה. :)

ואין לי ממש מה לעשות איתו.

הבנות מהעבודה היו פה והכנתי איזה 5 רולים, וכל אחת אכלה בערך חצי רול. ואני נישנשתי שוקולד בצד כי כצפוי לא התחשק לי סושי אחרי כל העבודה.

האמת? כשפינטזתי על הערב הזה דימיינתי אותו קצת אחרת, אבל בסופו של דבר כן התרחש כל מה שהיה צפוי מראש שיקרה.

הן באו, נדהמו מהבית והיו קצת שוקיסטיות איזה חצי שעה, ואז אחרי שהתמקמנו למטה ועברנו חזרה למעלה בגלל היתושים הן התחילו לדבר על עבודה.

כלומר, סבטה דיברה המון על עבודה ואלינור הכנינסה כמה משפטים מידי פעם, מעירה ומאירה על העניין המקוטר.

לא שלא היה כיף- היה ממש כיף וממש שמחתי שהן באו. :)

אבל חבל לי שזה לא היה קצת יותר... אישי כזה. אני רוצה להכיר אותן יותר מקרוב איכשהו... טוב נו, לפחות את אלינור. סבט מדברת הרבה על עצמה ועל שי, או לפחות מספיק כדי שאני אדע ואתעניין. בסה"כ שתינו יושבות לנו לבד במשרד כל היום וכשכבר מדברים זה באמת עלינו. אבל אלינור.. היא כמו חידה לא פתורה, היא מסקרנת אותי ודווקא בגלל שזה כאילו לא הכי בסדר לשאול על החיים הפרטיים שלה- הרי היא הייתה הביג בוס עד לפני כמה זמן, והיא מבוגרת ממני בהרבה- דווקא זה מה שמושך אותי.

אבל לא, דיברנו על עבודה ולא על עצמנו. וכשאני מדברת על עצמי, למשל [טוב נו, כמעט תמיד] על הצבא- היא כמעט ולא נפתחת ומספרת משהו בחזרה, כלומר לא מגיבה כמו אדם נורמאלי שמגיב לטקטיקה שלי לדובב אנשים. הטריק התת מודעי הזה של "אשתף אותך ותשתף אותי בחזרה" לא עובד עליה משהו, זה קרה רק כשבכיתי פעם אחת על מור ורק אז היא פלטה משהו על האקסית הראשונה.. ונסגרה שוב.

im intrested.

קיצור. היה כיף, חבל שהן לא נשארו עוד קצת ואני מתה לעשות משהו דומה שוב.

כי עכשיו... בצורה ממש מוזרה, אני מרגישה ריקנות נוראית בתוכי, אחרי שהן הלכו.

היה כיף וממש כיף שהיה, זו הייתה התרעננות מהעבודה ובאופן כללי מסלול מגניב וכושר וחוויה. [הכושר רק הוכיח לי כמה התפדלאתי מאז סיום התיכון, החיים לא התנשפתי ככה בטיולים שנתיים בעליות... אבל בקטנה].

היהודיה לא נראית כמו שחשבתי שהיא תיראה אלא דומה יות רלכל מסלול של טיול שנתי שעשיתי- רק עם טיפה יותר מפלים, אני חושבת. וירידה מפחידה ומגניבה לאללה עם סולם לתוך המים, שם איבדתי שקפקף...

הבעיה היא שהחברים של מיטב קצת עלו לי על העצבים- בסופו של דבר זה לא באמת היווה בעיה כי יצא שלא ישנו איתם או היינו איתם בכלל בערב, וגם את כל סיום המסלול עשיתי רק עם אביטל כי ההם מיהרו קדימה, אבל הם הרגיזו אותי וכשאני מתעצבנת על משהו מסתבר שאני יכולה לקטר עליו שעות.

אני לא יודעת מתי הפכתי להיות כזאת זעופה ונירגנת, אולי מכל השיטוטים הסנוביים בעיר בשלישיה תוך כדי ריכולים על כל העולם ואחותו וכמה שהוא מעצבן, אבל אם זה מוביל וגורם לכך שאני מסוגלת לבלות חצי מסלול בקיטורים אני חושבת שכדאי מאוד להתחיל להשתלט על זה ולטפל בזה.

אם מישהו מעצבן זה לא סוף העולם ומותר וכדאי לשים עליו זין.

בכל אופן היה ממש נחמד, ועכשיו יש לי חולצה חדשה מהממת[!!!!!11112 ווהו טרללה וכו' וכו'] שעלתה רק 25 ש"ח [ופה ההתלהבות האמיתית] באיזה חנות רחוב בטבריה, יש לי כפות ידיים שרוטות, חתוכות ובאופן כללי בעלות תחושה כאילו העברתי אותן על מגרדת ירקות, כל מיני סימנים כחולים ושוליים ברגליים, רצון לחזור לכושר, -הרבה- פחות כסף בארנק, תיק עם בוץ לסדר בחדר... והמון כיף. :)

היום הבוסיות באות לסושי. :) אני רק צריכה לקנות אספרגוס ואבוקדו רך יותר משיש בבית, ולסיים לגלגל...

מאיה, אביטל, רחלי, ניצ, מתן, בניה, שני מהטיים, זאק, שי, אחינעם, אלעד, הגר, אורי, שירלי, נטלי, שמואל, ג'ינג'י, דניאל, חגית, יעל, הדר, שרית, טל ש., טליה כ., ענבל, נעמי, דור, ההיא שטוענת שמכירה אותי, שמעון, נועה, מוריה, לור, אסף, גיבסון, ההוא של ליאור שנדמה לי שגם לו קוראים דושי, מעיין, גילי, עמית, ליאור ממחולה, עלמה, אחי שאקי, תמר ר., לארי, ארז, חן, חן השניה, סתיו, רוני, ועוד אשים שאי לא זוכרת כרגע...

בחיים לא הייתי מרוצה כל כך מכמות האנשים שראיתי בעיר.

היה פשוט מטורף, וכל כך כלכך כיף...

ראיתי המון אנשים שלא ראיתי מלא זמן, הסתובבתי כל פעם עם אחרים וזה עשה לי ממש טוב... בהתחלה רק יצאתי עם מאיו לשתות משהו והסקסי ליידי היה מהמם [נראה לי שכל פעם שאחת מאיתנו מזמינה את זה השניה מזמינה משהו דוחה בעליל כדי להדגיש את השלמות של המשקה הזה], ואז אביטל הצטרפה ואחרי כמה זמן יצאנו להסתובב.

בסופו של דבר הספקתי להיות עם, לראות ולעשות דברים עם כל האנשים שרציתי- פגשתי פלכיסטיות וטיימאאוטים, אופקיסטים ודרוריסטים, אקסים ואקסיות וכ'ו וכו'.

ישבתי עם ניצ וחברים שלה ממש כמה דקות באיוו [והחלטתי שצריך יותר כדי למצות את העניין] ואז דניאל באה ושימחה אותי כלכך, באמת שהיה לי דחף געגוע מטורף אליה בזמן האחרון. לא ראיתי אותה מאז שעזבה לת"א, אז הלכנו לדפוק שחנ"ש וישבנו בגן העצמאות כמו שהיה לי חשק לשבת שם עם מישהו מתחילת הערב. אין לי מושג למה אני כלכך אוהבת את המקום הזה כשכולם כל כך שונאים אותו ופוחדים ממנו.

 אח"כ הייתי עם אלעד בתחנה ובסוף בסוף עם הג'ינג'ית באוטובוס. פשוט ערב מושלם ומהנה.

ואני מרגישה חיה שוב.

כמה נקודות ציון:

אלעד הציע לי שוב לצאת. אני שוקלת להסכים ולו רק כי אני רוצה שוב חבר בן, ואחד שאני מחבבת באמת ושנוח לי איתו, ושיש סיכוי שיצמח מזה משהו. אין

הרבה כאלה בכלל. וחוץ מזה... טוב, זה נורא, אבל הוא מזכיר לי קצת אותו.

אני מתגעגעת לרצינות שהייתה בו. לקול הכבד מעט. ולחיוך שהבליח כשהצחקתי, כשהצחיק. לילדותיות שהייתה מתפרצת ממנו כשרצה.

אני מתגעגעת לזה שיכולתי להוציא ממנו את הצד הרך הזה שבו כשלכל העולם הוא שידר כזו פוזה.

אני מתגעגעת לשיחות ולשתיקות ולבכי ולצחוק.

וחבל לי כל כך שאני נזכרת עכשיו לבכות אותו, כשהוא כמעט ורק זיכרון ישן ותו לא.

[אביטל, אל תגידי כלום בבקשה].

ולנושא אחר לגמרי- אני חושבת שקשרים שנוצרים דרך ישרא מדהימים וצריך לחזק, סיבה נוספת לכך שאני רוצה לפגוש אותה. מעבר לכך שהיא אדם מעניין.

אני חושבת שלהכיר אדם דרך הכתיבה שלו זה משהו מיוחד כל כך- זה לקרוא את האדם, את המחשבות והרגשות הכי כמוסים שלו כמעט בלי צנזורה.

זה להגיע לנקודות הכי חשופות בחיים ולהיות שם איתו בין השורות, לעקוב אחריו בשקט וללמוד להכיר את כל הפנים והפאקים הכי קטנים,

כל המוזרויות והנהדרויות שבאדם.

כשנפגשים פנים מול פנים אחרי דבר כזה זה יכול להיות קצת מביך בהתחלה- מה הוא יודע? מה יחזור על עצמו אם אני אספר לו עכשיו?

אבל לחשוב על זה שאפשר פשוט לפתוח שיחה זורמת ולהתעלם מהמוזרות שבכך, בתיקשורת כזו עם אדם כביכול זר- זה מרתק.

הרי האדם הזה מכיר אותך. אולי הוא לא מכיר את סיפור המסגרת הכללי לעיתים - כי עם כל האירוניה, לפעמים דווקא הסיפור הכללי הוא שמושמט ומה שמתואר הם הפרטים - אבל את הפרטים אם כך הוא מכיר, את מה שאתה מרגיש בסיטואציות שונות, את הגישה ודרך המחשבה שלך.

וזה מדהים מדהים מדהים.

וכשנפגשים ומבהירים את כל מה שהושמט, פתאום מתחברות כל הנקודות ומכירים אדם שלם -

כלומר עולם ומלואו. אני פשוט מרותקת.

החיים מתחילים פתאום להסתדר ולזרום לי, וזה עושה לי נורא טוב על הנשמה.

אחרי שהשתחררתי מהלחץ של סיום הלימודים ותחילת העבודה, של ההסתגלות להלך חיים שונה- נורא נוח לי פתאום.

ואולי אלו גם הנסיבות ולא רק הגישה- בעצם זה כנרא הרוב בגלל הנסיבות- אבל ייאי!

השבוע לכל יום מתוכנן לי משהו אחר; מוצ"ש מסיבת גיוס לרמון, לאה וטימור בבית של רמון עם השכבה, ראשון-שני יהודיה עם הבנות, שני בערב כנראה מבשלת לקראת שלישי שאז אני מקווה שאלינור וסבטה יבואו לארוחת ערב בסוכה כמו שתיכננו לפני חודשים, רביעי-חמישי חג ואני אורזת לברצלונה, חמישי בערב מסיבה במבשרת בבית של איזה סטוקר מעצבן של חצי מהבנות שם [אבל הי, אלעד יהיה שם ואולי נראה מה יקרה הפעם...] וטוב לי להרגיש חיה במסיבות כאלה.

שישי שבת אני מקווה לעשות בת"א עם מאיו, אולי סופרלנד? [גאד אני ממש מקווה פתאום שאני לא אמות ושההורים שלי לא יגיעו לפה אחרי המות ויגלו איזו דתיה גרועה צמחה להם בין קירות הבית... לא הייתי משתוללת עד כדי כך ועושה סופרלנד בשבת במצב רגיל, אבל פשוט אין שום יום אחר שאפשר ואנחנו מתכננות כבר מיומולדת 17 ואני לא רוצה להתגייס לפני שנספיק :( ].

וראשון ברצלונה. 3>

מעבר לזה, דודים של רות נוסעים לירח דבש [איזה הומואים מתוקים!!] ויש להם כלבה מדהימה והם רוצים שאוציא אותה כמה פעמים ביום מה7 עד ה26, שאז הם חוזרים.. זה קודם כל נראה לי מלא תוספת למשכורת שלי, D:, דבר שני הם גרים באמצע העיר [צמוד לקרן היסוד] ואני אוכל לישון אצלם כדי לקום איתה מוקדם ולהוציא אותה בבוקר ככה שבעצם תהיה לי דירה ריקה במרכז העיר [רק מסיבות אני לא אוכל לעשות שם בעצם], וזה לצאת קצת מהבית ולעשות עם עצמי משהו חדש ומגניב... אח"כ אולי  כנראה [?] ניסע לאילת עם שרית והדר [על חשבון ההורים של שרית, אלוהים-אני-אוהבת-אותך!-וגם-אתכם,-אדון-וגברת-לסטר-מי-שלא-תהיו]...

 זה אומר שבעצם אני לא אשן איזה חודש וחצי בבית :S

רגע, מגניב! חח

אתמול הרמתי פגישת מחזור לש חברות בערך ב10 דקות. זה הלך ככה- כל כך מצחיק:

מתקשרת לאיזו אחת אחרי שהתלבטתי עם חגית איפה ומתי להיות- "תקשיבי, מחר ב10 כולן נפגשות בבלהבלה. כולן באות אז את חייבת לבוא!!מה זה מי זה כולן? זו בלה ובלה ובלה.."

*מקבלת אישור מהראשונה*

מרימה טלפון לשניה: "אז תקשיבי, כולן נפגשות מחר..." וככה עד שאשכרה קיבלתי את האישורים שכולן באות, יכול להיות לא נעים אם פתאום אחת לא הייתה יכולה וקצת הורסת לי את הבלוף XD

קיצור יצאנו לארומה בעמק רפאים, אני והחברות הכי טובת מהשכבה. ישבנו איזה שעתיים והיה ממש מצחיק וכיף והזכיר לי כמה התגעגעתי. היו לי איזו חודשיים של נתק, של הלם ראשוני אחרי סיום הלימודים ובהם לא תיקשרתי כמעט עם אף דוסה חוץ מיעל ואביטל. בעצם לא כמעט. פשוט עם אף אחת, למעט פעמים שבטעות נתקלתי במישהי בעיר.

ועכשיו אני מתגעגעת לכולן שוב ונפל לי האסימון שאני פשוט חייבת לשמור איתן על קשר, כי אלו החברות שלי ואלו בנות שאני אוהבת ואני לא יכולה להישאר רק עם מעגל חברים אחד שיום אחד יכול לקרוס, כמו שמידי פעם קורה. אז כמו ילדות מפגרות ביסודי שמציעות אחת לשניה להיות החברות הכי טובות ופותחות מועדונים, החלטנו לפתוח קבוצה סודית בפייסבוק רק של כמה החבורת הניבחרות הללו, ונרים שם איוונטים וכאלה. כל מיני מפגשונים ושטויות. היה ממש מצחיק איך שתיכננו את זה בהתלהבות מפגרת כזאת.

וזה גם הרגיש כל כך בוגר, בניגוד לכל מה שאמרתי עכשיו. יצאתי בבוקר ושרית אספה אותי עם האוטו. יש לה מוזיקה ממש טובה באוטו...

ויצאנו לבראנץ' של שישי בבוקר, כמו גדולות. עם אוטו. ודיברנו על גיוס ועבודה וש"ש וכאלה.

אני בעננים, עד כמה פאטתי? XD

-אני לא מאמינה, כתבתי עכשיו בערך שעה..

היא הייתה כל כך יפה, כל כך חושנית, כל כך... אשה.

רוקדת ומתנוענעת כמו מקצוענית, מרחפת בנעלים בעלות עקבי העשרה סנטימטרים, והשמלמלה הצמודה והחושפנית שלה חובקת כל כך טוב את פיתולי גופה, יושבת עליה בדיוק.

האיפור שנח על פניה אולי מעט חזק מידי, גוונים בהירים וחדים, אבל הוא מושלם ובעל גימור מלוטש. השיער מבריק, נוצץ ממש.

היא יפהפיה.

היא שרה, מרעידה את הבמה בעוצמתה, סוחפת את הקהל ומצחיקה אותו עד למחיאות כפיים סוערות בסופו של כל נאמבר. יש בה חן וכריזמה שאין להרבה נשים אחרות. כובשת את החדר בנוכחותה.

בנאמבר הבא עלתה על הבמה, מחופשת לגבר.

מחופשת?

היא לבשה בגדים של ערס, עם שיער קצוץ ומשקפי שמש. מתחת למסגרת הבליח הסומק הורדרד שעל לחייה, מונע מתחפושתה להיות מושלמת. גם קימורי החזה שלה בלטו בצורה חצופה מבעד למקטורן העור המצ'ואיסטי.

התבלבלתי קלות. נשענתי שם על הקיר מול הבאר, מוקסמת ומרותקת. עשן הסיגריות וניחוח האלכוהול אפפו את האווירה, אבל התעתוע נגרם כתוצאה מדבר מה עמוק יותר. המשכתי להביט בה מענטזת ומסתלסלת, תוהה.

היא הייתה כל כך יפה, כל כך חושנית, כל כך... גבר.

איך יכול להיות שהתלבשה כעצמה, ועדיין נשארה אשה?

גבר מחופש לאשה מחופשת לגבר, ואני קצת הלכתי לאיבוד.

היא הרגישה לי יותר נשית מרוב הנשים שם, יותר מסוגננת ונוצצת, עם סקס-אפיל מהפנט שנודף לקילומטרים.

זה נראה כבא לה בטבעיות כל כך, כאילו רגילה לבלות את מרבית חייה בצד השני של המגדר. הרי היא באמת אשה, עם אישיות וחיי במה משלה.. מלבד הימים בהם היא איננה ואת מקומה תופס הוא.

יותר נשית מרוב הנשים שם, ועמוק מתחת לאיפור ולחזה המזוייף - גבר..

מעולם, בכל שנות התבגרותך, אף לא פעם אחת אמרתי לך שאת צעירה מידי בשביל משהו. מעולם.

אבל היום את כן.

היום את צעירה מידי, הרבה יותר מידי צעירה מכדי לפגוע בעצמך שוב.

הכל טרי מידי, ואת רגישה מידי, ועברו רק חודשיים מאז למען השם. גיב יורסלף אה רסט. "תנוחי", כפי שנאמר.

ואת יודעת מה? גם אם הגורל שלכן כן אומר שאתן מתאימות ותתחתנו- עוד כמה זמן את רואה את עצמך נשואה? שבע שנים?

אז יופי, חכי כמה שנים. יש זמן. לא עכשיו.

אל תקלפי את הגלדים כל כך מהר, לא כשהפצעים עוד חדים כל כך. כשתהיי בת 70 כל כך תעכסי על עצמך שיצרת לעצמך כאלו צלקות נפשיות כבר בגיל 17.

צעירה מידי.

אני לא מרשה לך לפגוע בעצמך שוב,

שומעת?

ובשביל מה את חוזרת על הטעויות שלך? בשביל ללמוד מאחרים...

אני חושבת שהבנתי משהו הערב-

חסרה לי הקרבה. כל כך. יותר נכון להגיד, החום.

אולי זה מה שמשך אותי כל כך עם הג'ינג'ית בחמישי בעיר- הרי אני יודעת שאני לא מעוניינת בה או באופי שלה במיוחד. אבל הדרך בה היא הסתכלה עלי- מבט חודר עמוק לתוך העיניים, הקול הרך, הנשיקות על הלחי, תשומת הלב המיוחדת והמייחדת, הרצון הזה שבער בה- כל זה הרטיט אצלי משהו, גרם לי לרעוד קצת ולהתרגש כשהסתכלתי בה בחזרה. גרם לי להרגיש שאני רוצה אותה, מאוד.

זה בילבל אותי מאוד באותו הרגע, כי הרי אך לפני כמה דקות ריכלתי עליה עם חברים ועל כמה שאין לי כח אליה. ופתאום לראות את המבט הזה שלה ולהרגיש אותו ננעץ בי ומרעיד אותי, מושך אותי אליה. איזו אופוריה הוצפתי פתאום, כאילו הוזרקו לי מלא אנדרופינים. [או איך שלא קוראים לזה...]

ופתאום הערב, שוב, רק שונה מאוד. הלכתי עם ליאור לקניון ולאחר -סיפור ארוך- מצאנו את עצמנו ביומולדת 18 של אביטל בבית שלה. [ וכאן המקום להזכיר- מזלטוב טשקי!!!!!!]

לא קרה שום דבר מיוחד [חוץ מזה שהיה לי ממש ממש טוב לראות שוב את כולם, הם החזירו לי קצת צלם של עצמי], אבל היה רגע אחד שהדר ניסתה להתמקם ונישענה לי על הרגליים. סתם נשענה, כשאני יושבת על הרצפה עם הגב למעקה המרפסת והיא על הרגליים המקופלות שלי.

ופתאום כמהתי כל כך למשהו שאפילו לא היה שם, למין קירבה מתוקה תמימה כזאת שבין בני זוג, קרבה שיש לעיתים גם בין חברים מאוד אוהבים.

מהסוג שאפשר להישען זה על זה, מהסוג שאפשר ללכת יד ביד ברחוב ולהתרגש מזה, מהסוג שאפשר להתכרבל ביחד ולא לרצות לצאת מהתנוחה הזאת לעולם.

כנראה שזה מאוד חסר לי לאחרונה ופשוט לא הבנתי במה הרצון הזה לקשר מתבטא. זו לא הג'ינג'ית, זה כל מה שהיא שידרה שהיה לי בוער באותו הרגע. וזו ממש אבל ממש לא הדר, זו רק הנעימות והביטחון שהשרתה.

אני רוצה קשר חורפי, חמים ומתוק כזה.... מהסוג שבעצם מעולם לא באמת זכיתי שיהיה לי, כמה זה חבל.

אני תמיד מרגישה מלאת ניסיון צורב מהחיים האלה ורק לפעמים נזכרת שבעצם מעולם לא חוויתי על בשרי קשר של יותר מחודשיים- ולא אחד דו צדדי ואמיתי, מוחשי. כמה משונה.

בכל אופן אני רוצה משהו מתוק שכזה ואין לי כח לחפש.

כנראה שאני בתקופה קרה מאוד עכשיו, כשחושבים על זה. אני מנוכרת מעצמי, לא מחוברת לתחושות הפנימיות. זורמת עם מה שיש ומנסה להינות. קשה לי להסביר את זה, אבל אני מרגישה קצת כמו מור או יוחאי בתקופה הזאת. מין תקופה שאתה חי שטוח וריק, חי כדי לעשות כסף [במקרה שלי] ואז לצאת לבזבז אותו על הנאות קטנות בעיר או סתם כך. לא תקופה עם משמעות עמוקה וחיפוש. ואולי זה מה שגורם לי להרגיש לבד קצת פתאום, וקר.

למרות שלא רע לי.

קשה לי להסביר.

ובצורה מוזרה, אני מתגעגעת לשאולי. לאו דווקא בהקשר הזה, אבל אני חושבת שפתאום לא כואב לי לראות אותו. זה כאילו... לא סלחתי או משהו, אבל פשוט עבר כל כך הרבה זמן מאז ואני כבר לא מרגישה את זה שוב. כאילו עברו כמה גילגולי חיים מאז, ואין קשר היום בינו לבין מה שקרה. אני רוצה לשכוח מזה ולנסות לדבר איתו שוב, אולי לסגור קצת פערים. רק לדבר, קצת כמו פעם, אבל כל כך אחרת. התבגרנו.

ועוד הגיג קטן מהערב- האנשים האלו, האנשים שאני מסוגלת להסתכל בהם ולהגיד "אם הכל היה הולך בינינו כמו שצריך, יכולתי בהחלט לראות אותנו מתחתנים/ות בעתיד"- אלו האנשים שמהם אני צריכה להיזהר. הם אלו שהורסים אותי תמיד בסופו של דבר.

לילה טוב..