ואת חברה של החברים שלי, צרובה בחיים שלי, בלתי ניתנת לחָמיקה.
הייתי היום במרכזית של עפולה, חיכיתי לאוטובוס.
עברו שם כל כך הרבה כפירניקים. כמה כאלה של חיל הרפואה. כל מיני בנות. חלקן קרביות, עם נשק. היה שם אפילו קצין צהוב שעשה גלחצ לנעליים אדומות.
אף לא אחד מהם דמה לך, אבל עם כל רמז של מישהו צבאי המגיח מאחורי הפינה הלב שלי ניתר.
ישבנו לבד, אני והסיגריה. ישבנו ושוחחנו בינינו לבין עצמנו.
"את יודעת", אמרתי לה,
את הווינסטון הראשונה שאני מעשנת זה די הרבה זמן. ואת גורמת לי לחשוב עליה.
כמו שהשיר teenage dream שהיה בMTV בחמ"ל הזכיר לי אותך. ואיך מעולם לא יצא לי להגיד לך שזה הצילצול שלך אצלי כבר איזה חצי שנה, למרות שהתקרבתי ללפלוט את זה כשאיבדתי את הטלפון בחדר שלך.
והרבה דברים מתחילים להזכיר לי אותך עכשיו, וכל הזמן חיוך של נוסטלגיה מהול בעצב,
ואני הרי יודעת שזה ימשך תקופה מסויימת ושאתגעגע לזיכרון שלך. זה תהליך שאני מכירה היטב.
ועוד מעט אתחיל לכעוס עליך, אני מניחה, אז תתכונני מראש. עוד איזה חודש חודשיים אכעס שאת לא מתקשרת ולא מתעניינת, אחשוב שרק לי כואב. אולי אהיה צודקת הפעם.
כי זה תהליך שאני מכירה היטב.
ומתישהו אפסיק לחפש סטטוסים שלך, או לקוות שתבואי בטעות למסיבה בה אהיה. אולי כבר עכשיו וויתרתי מראש, כי אני מנוסה וחכמה יותר, ועובדה שאני לא מנסה לברר בדרך-לא-דרך אם יצאת השבת ואת תבואי.
חבל לי על כל התיכנונים שתמיד יש לי ולעולם לא יצאו לפועל.
כמו השבת הזו, לדוגמא.
זו הייתה אמורה להיות שבת שלי ושלך. נטו שבת במיטה, מול הטלוויזיה בכירבול חמים, עם ספרים בשעות הקטנות, מקריאות אחת לשניה קטעים טובים.
זו הייתה אמורה להיות שבת שלנו. וזו לא, זה כנראה תהיה שבת שלי מסוממת על הרצפה בחדר כי נשבר לי להתאפק,
ושבת שלי ושל ליאור ומאיה שורפים את המטבח בבישולים מדהימים כי אנחנו חסרי חיים,
שבת שלנו משתכרים ושלי מנסה לשכוח שזו השבת שלי ושלך.
ולא אנשק אותך בגשם, כנראה, ולא נתנסה ביחד בכל הדברים שרצית לנסות. לא אהיה הראשונה שלך לעוד הרבה דברים.
לא אעשה איתך את שביל ישראל, או לפחות חלק ממנו, ולא נעשה ביחד את היהודייה בקיץ הבא.
כבר לא נלך להופעה של היהודים ביחד ונצעק את כל המילים של השירים מהשורה הכי צמודה לבמה,
וכמה היהודים מדהימים אותי בזוהמה שיש בשירים שלהם, בטינופת שהאקורדים מתפלשים בה, חמים וצורבים. אולי היינו צריכות את זה שתינו, וכל מה שעבר איתנו. הזדהות.
אני חייבת להפסיק להספיד אותך ולעשות את רשימת ה"כבר לא" הזו, כמו שהם משחקים כשמישהו מת בספר "אם יש גן עדן". אבל הקשר שלנו מת, ואני לא יודעת איזו סוג של לוויה את תערכי לו אם בכלל.
יש פרק באנטומיה של גריי, בו היא אומרת שאתה חושב שיש לך את הנצח אבל אתה לא יודע שבעצם אין. בפרק הזה היא אומרת שהיא לא זוכרת את הנשיקה האחרונה שלה עם דרק. והוא מזכיר לה.
ואני?
אני זוכרת את הנשיקה האחרונה שלי איתך, כי ידעתי כבר אז אי שם בבטן שזה רגע שצריך לנצור, כי אולי הוא טומן בחובו התחלה של סיום.
זה היה אחרי שבאת אלי בשבת האחרונה בה התראנו. שישי בלילה ליתר דיוק. לא היה מלהיב, למען האמת. כבר היה לנו סקס טוב יותר, אבל מעבר לזה, גם היה קצת שגרתי וחסר מידי משהו. ואחרי שנשארנו ערות כמה זמן את נכנסת לאיזה התקף של הרגשה רעה, בחילה או שקר כלשהו. והלכת.
ליוויתי אותך החוצה לאוטו וישבנו שם על הסיגריה של אחרי, רגע לפני שנסעת. כבר התנעת וישבת בפנים, אני נשענתי על האוטו של שי,
ולפני שסגרת את הדלת נישקתי אותך ככה בקטנה. ונגמר.
כם כמה חולני שזה נשמע, אני זוכרת שהסנפתי את עצם הבריח שלך באותו ערב, כי היא הריחה כל כך טוב. אני זוכרת שתהיתי אם זה בושם או סתם את, והתפתיתי לשאול אבל לא שאלתי. אני זוכרת שאמרתי לעצמי שזה הריח הכי טוב בעולם באותו הרגע.
אני זוכרת שהיה קצת יותר אור מבדרך כלל, וניסיתי לתפוס את הפנים שלך, כי אחר כך כשאני רואה אותך באור יום לפעמים את לא אותו הבנאדם.
אני זוכרת שאני עשיתי הכל באותו ערב, ואני זוכרת שאחר כך גם סיפרתי לך על כל האחרימות שהייתי איתם. ומאוחר יותר אכלתי את עצמי על כמה שהנושא הזה לא היה במקום, גם אם את העלית אותו.
אני זוכרת שימים אחרי זה עוד טעמתי את הריח ההוא כשהתאמצתי ממש להיזכר, ושזה היה מרגיע אותי.
ואני כבר לא מצליחה לזכור את הריח.
אני תוהה אם, לא, אני תוהה מתי יבוא היום בו נחזור לדבר קצת, כמו שהיה איתי ועם מור. כמה זמן זה יקח עד שאתגבר עליך לחלוטין [כלומר כנראה מישהי אחרת תיכנס לחיי?] וכמה זמן יקח לך לא להירתע מקרבה אלי. אני תוהה מתי נחזור להתקרב ולהיות חברות שוב. אבל לא זוג.
אני תוהה מה יקרה אם יום אחד, בעוד אולי הרבה שנים או חודשים, תרצי שנחזור שוב. כמו אני ומור. ואני כבר לא אוכל לסמוך עליך יותר, כבר לא אצליח להתאהב. כי אי אפשר להתאהב באמת במי שאתה לא בוטח בו, פשוט אי אפשר. הפחד חונק כל איבוד שפיות קל.
אני תוהה מי תהיה הבאה בתור שתסחרר אותי,
ואם אי פעם היא תהיה מספיקה בשבילי.
אני תוהה מי תהיה שלך.
מעניין מתי יבוא היום שבו אתקל בך במרכזית שם. אני מאמינה שזה עוד יקרה, לשתינו יש עוד מספיק זמן לשרת כדי לאפשר את צירוף המקרים הזה. אמרת לי שאת נוסעת שם בשעות שלי לפעמים. חבל שזה לא קרה בשעות בהן גם עוד היית שלי.
ואחתום בזה שכרגיל, מתגעגעת אליך.
ועבר רק שבוע.
סופרת את הימים עד לשחרור ממך.
הלכתי להסניף דבק, נראה לי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
