| 9/2012
כתיבת גן חיות.. סוכות וזה.
when i talk to you guys, it all seems.. unrealistic.
maybe like i've imagined it all. as if it was never real. as if i could, i should, marry a guy. as if i was just dreaming till now...
but then i go to my room to relax from the emotional storm i've created, and i watch another silly gay movie, and my heart beats when they kiss. like always, since 8th grade i believe.
but still, it all seem to imaginary sometimes...
פעם בחצי שנה אני עושה את השיחה הזו עם ההורים.
מידי חצי שנה הם מגיבים מעט טוב יותר.
בכיתה י"א הם כמעט נעלו אותי בבית כל יום רביעי כדי שלא אלך לקבוצת הנוער. הייתי משקרת כדי להיפגש עם חברים כי הם לא הרשו לי.
שלשום בשבת ישבנו ודיברנו על הנישואים שלי, אולי לאישה, אצלנו בגינה.
איך שדברים משתנים עם השנים...
עבדתי שוב בגן החיות היום, עבודה קשה וקורעת תחת. עבודה של ללכת 9 שעות בחום ובגשם [שאגב, מסתבר שהעונה באים ביחד, בתוספת 80% לחות מתנה!] ולאסוף זבל מרחבי הגן. זה גורם לי לעולם לא לרצות להשליך בדלים יותר. הל, זה גורם לי לרצות להפסיק לעשן רק מהמחשבה על הבדל שבסוף. ועל הצ'ופסטיק שירים אותו.
והיו ארמדילים קטנים שרנה הכריחה אותי להצטלם איתם, ונשפכתי מצחוק כמו ילדה קטנה כי הם מקסימים כל כך ומגעילים למגע צורה לא נורמאלית. שובי לב ממש...
אה, והתלהבתי כשראיתי צב בשיחים. וצילמתי אותו. בגן החיות. משהו באמת דפוק אצלי. :)
דבר אחרון,
ירד עכשיו גשם. גשם אמיתי, לא טיפטוף מבחיל כמו שהיה כל היום ואתמול בלילה.
גשם שמסריח מאבק של סוף הקיץ, גשם שנאגר למעלה כבר מאפריל.
טוב, אולי אני מגזימה, מבול זה לא היה, אבל זה כן עשה לי טוב. בנשמה בעיקר.
יצאתי החוצה, אחרי מקלחת, ועמדתי בגשם. נשמתי.
הטיפות הרטיבו אותי לחלוטין, נספגו בגופיה הלבנה וחילחלו אל תוך העור שלי, הנשימו לי את השיער הלח ממילא, חדרו לי לאף ולפה ולעיניים כשהרמתי ראש לשמיים ופרשתי ידיים לרווחה. הן נפלו לי על כפות הידיים המונפות, דיגדגו אותי בשמחה. היה לי כל כך טוב בכמה הדקות הפעוטות האלו שלא הייתי מסוגלת לחזור פנימה גם כשכמעט נעלו אותי.
האחיות שלי יצאו גם הן, צפו בי מהמרפסת, שאפו גם את הניחוח המשכר הזה של היורה. אמא צאה גם היא.
הן לא הצליחו להתייחד עם הרגע הזה כמוני, לא להבין את עוצמת הברק שהרגשתי כשעמדתי שם ככה. אבל זה היה מדהים.
כיף לי. :)
תמונות עם אלטון הארמדיל בקרוב!
| |
נדמה שדברים מתחילים להיות הגיוניים שוב,
או לפחות קצת נורמאלים,
או שפשוט כבר לא אכפת לי.
ככה או ככה הכל בסדר, הכל כרגיל.
מחר אני מתחילה לעבוד שוב בגן החיות, להעמיד פנים שאני עושה קצת כסף, להנות מההפסקה הזו של השירות לפני השיחרור.
כשאחזור כבר יהיה מ"כ חדש חצי-מוסמך ולי יהיה חודש לחפש"ש. חודש להכשיר אותו להחליף אותי ולעוף משם הביתה.
מדהים.
יוצאת הערב כנראה עם סקאי ולינוי שלא ראיתי שנים ועם תום,
מקווה או שבנץ או וואטאבר.
חולמת על הפסיכומטרי. עברתי לקורס ערב.
אני פשוט מתחילה להריח את החיים החדשים-ישנים שלי שוב... :)
נ.ב. 20:37
גיליתי שאני מסוגלת להקשיב לאורך זמן רב מידי לnyan cat, ושזה אמור להיות מטריד אבל זה ממש מרגיע אותי. עובדה מטרידה לכשלעצמה.
וזה לא הכל. זה בא גם בגירסאות מביכות אחרות.
| |
i freaking dodged a bullet, so why does it feel that way?
babe, you lost me...
כנראה שפאקינג עשיתי לעצמי טובה עם כל הסיפור הזה,
כי obviously שתיכן יצאתן דיי זונות,
אז למה זה עדיין כואב ככה?
את בעייתית... היית בעייתית כבר מהרגע שחזרת לאילונה, ואיזו נאיבית הייתי להאמין לך שאמרת שאין לי מה לדאוג מזה שהשלמת עם האקסית שלך. אחרי חצי שנה שרבתן ואין לי מה לדאוג. אהא.
אבל זה היה כל כך חמוד בהתחלה, זוכרת שאמרת שאת רק רוצה שאדע שאני עושה לך טוב? זוכרת שאמרת שנראה לך שנעשה את זה, כלומר התכוונת שנהיה ביחד, והסמקת וחייכת ונישקת אותי? זוכרת שתיכננו לעשות הקרנה מכורבלת של הפרק הראשון של העונה התשיעית?
זוכרת איך בכל מקום במשך כמה חודשים רק החזקנו ידיים והתחבקנו והתנשקנו וחיפשנו אחת את השניה, ואת כל האסמסים?
זוכרת?
אז איך ככה... איך הילדה שגרמה לי להאמין שמשהו טוב עוד יכול לצמוח, איך הילדה הראשונה שגרמה לי להרגיש וגרמה לי לאפשר לעצמי להרגיש- והרי רציתי גם את זוהר אבל מנעתי מעצמי לפתח רגשות לפני שזה נהיה מסוכן- איך הילדה שעוררה בי את כל זה מסוגלת לעשות דבר כזה?
הרי גם את הסכמת איתי, בזמנו, שלא הרגשת שום דבר כזה כבר מאז הפרידה ההיא... כמוני..
וויתרתי עליך כבר אז, לפני שבועיים בערך, כשהתנצלת וביקשת עוד צ'אנס להוכיח את עצמך, אמרת שאת רוצה שנהיה ביחד ופשוט לא עובד לך עם כל הבלאגן שהיה. ידעתי כבר אז שזה סיכון, אבל הסכמתי. והכל היה מושלם שוב לכמה ימים, ואז.... אילונה, שוב. אז וויתרתי.
ואת, כוסעמק.
את.
כמו שאמרתי לך גם בטלפון, אחד האנשים שאני הכי אוהבת בחיים שלי. אדם שאני קשורה אליו במלא מובן המילה, אדם שמכיר אותי ואני מכירה אותו. חברה, בלי קשר לבתזוג. פשוט חברה. איך האנשים שאתה הכי אוהב יכולים לפגוע בך הכי חזק, איך.
אני מנסה לא להיזכר יותר מידי בשאולי ובאביטל ובאיך שאיבדתי את שניהם בחיים שלי, מנסה שלא להיזכר יותר מידי בזה שגם כמעט עשית לי את זה עם סקאי,
אבל כאן זה כבר עבר גבול מסויים... חשבתי שזו בדיחה, תמיד חשבתי שזו בדיחה,
כשדיברנו על כמה עוד נמוך המצב שלי כלפייך יכול להגיע צחקתי ואמרתי שזה יקרה רק אם תצאי עם סתיו.
מכל האנשים, שתצאי עם האדם שבעזרתו התגברתי עליך? בדיחה.
את לא חושבת ככה? זה לא מצחיק אותך, נכון?
לא, כי את באמת הולכת ועושה את זה, נקשרת לזו שהייתה אמורה להציל אותי ממך, זו שכבר התחילה להציל. במקום לתת לי להאמין שאולי סיימנו את זה אני והיא כי בחרתי ללכת על בטוח ולא לאבד את עצמי אליה, במקום לתת לנו להישאר ידידות וכנראה יום אחד אחרי שהיא תיגמל מאילונה לנסות שוב...
את נכנסת בינינו, ויותר גרוע- הכנסת אותה ביני לבינך.
כל מה שרציתי היה שחודש מעכשיו, אולי חודשיים, אוכל להתקשר ולשאול לשלומך פשוט ככה, בלי רגשות. לשמוע את הקול שלך ואת הצחוק שאומר שהכל בסדר, החיים שלך נמשכים כהרגלם. לספר לך שאצלי טוב, שאני בת 20 וכמעט משוחררת, שאני יוצאת עם לירן או משהו. שאני נושמת כשאת עדיין בחיים שלי ולא נחתכת בריאות עם כל שאיפה.
כנראה שהחלום הזה התנפץ עכשיו, כנראה שאיבדת את המקום שלך בחיים שלי.
כנראה ש6 שנים מעכשיו אזכר בך ואבכה, בדיוק כמו ש6 שנים מאז עדיין כואב לי שאיבדתי את החבר הכי טוב שלי בגללה.
כנראה שבחיים קורה שאוכלים זין אחד גדול.
עצוב לי שככה.
| |
התשע"ג שלי,
או- תיכנונים לשנה הקרובה, וכמה כיף שאפשר לעשות רשימה כזו שלא כוללת מסדרים. :) לא, הרשימה הזו תכלול אך ורק דברים שאני רוצה בעתיד שלי, דברים שיעשו לי טוב, קטנים או גדולים ככל שיהיו.
אז ככה...:
- פסיכומטרי
- החלקה יפנית
- סמארטפון
- tomorrowland 26.7
- אירופה, בתקווה תאילנד והאיזור
- כסף לדרום אמריקה!
- יהודייה
- אילת
- לייזר?
- עבודה מועדפת
- (אולי) שביל ישראל, לפחות חלק
- ניתוח
ואני לא זוכרת עוד דברים כרגע, אבל נראה לי שזה מספיק בינתיים. אם יהיו עוד, תמיד אפשר להוסיף... אף פעם לא מאוחר לחלום. :) רק נקווה שאצליח לבצע הכל, ובשנה הבאה אוכל למחוק את כל הרשימה הזו.
כאילו, חוץ מהאירופה. כי זה לא ייגמר לעולם. D:
שנה טובה!
| |
אמרתי לך שאני אוהבת אותך.
והנה, הוצאתי את זה לכבוד השנה החדשה.
לא שידעת מה לענות לי, ואני לא בטוחה שאצליח ושיש לי כח לשחזר את השיחה... אבל היה מה שהיה ואנחנו לא חוזרות. לא הפעם בכל אופן, אבל אסור לי להגיד מילים כאלה כי אני צריכה לראות את העתיד שלי בלעדייך.
אני כל הזמן מחכה לרגע הקריסה - טוב, נכון שעברו רק איזה 8 שעות מאז, ובחצי בו לא רקדתי כמו פסיכית פשוט ישנתי - אבל לאורך כל שעת השיחה ההיא הרגשתי כבדה, הרגשתי רע, ואחרי שהלכת וחזרתי פנימה...
אני לא יודעת מה קרה שם אבל ניצת בי משהו שלא רצה להפסיק לרקוד, שרצה לנשק את עדי ואת זוהר ואת מאיה ואת כל מי שהיה שם [לא שעשיתי את זה] ולהתחבק עם ליאור ותום וכל השאר [את זה דווקא עשיתי],
ניצת בי הדחף לחגוג. להשתחרר ממה שהיה, לסגור שנה שלמה מלאת הדר ולפתוח אחת חדשה נטולה. פתאום להיות מי שהייתי לפניך. אפילו לא כמו הסילבסטר, שפשוט סגרתי ופתחתי שנה- עכשיו אחת בה אני מתקדמת הלאה בכל כיוון אפשרי, ועם זאת חוזרת להיות כאילו לא היית.
אני מרגישה... משוחררת. ומחכה לקריסה שלא מגיעה. אני חושבת שאולי כשאהיה במחזור או משהו ואתגעגע אליך כמו גיהינום אז אחשוב שזו הקריסה, שהנה הרגשות שלי מתפרצים ובלה בלה בלה. אבל כבר עכשיו אני יודעת שזה יהיה בסדר, הרי אני בסדר עם זה עכשיו כשאני שפויה אז קצת הורמונים לפה או לשם לא מטרידים אותי.
אני אוהבת ועוזבת אותך, משאירה אותך מאחור.
כותבת ומדברת על נושאים חדשים.
בא לי כבר לראות את לירן, להבין מה יש בי כלפיו. בא לי להרגיש.
ומהצד השני... אני בסדר עכשיו גם עם סתם להשקיע בחברים.
אולי פחות להשקיע בעצמי, הרי אני כבר שלמה עם עצמי מספיק כדי להיות שלמה עם מישהו אחר בזוגיות- זה כל היופי בלעבור את גיל ההתבגרות- אבל כן, להיות עם חברים ולהנות מזה, לא להיזדקק לבן זוג. סקס פה ושם לא יזיק, כמובן, אבל זה בסדר גם להיות לבד, אני חושבת.
כל עוד יש לי את מאיה וליאור ושוקי וקרן וכל האנשים שאני אוהבת, אני לא חייבת להיות לבד. לא באמת.
התחלתי את הפוסט הזה בבוקר, עצרתי באמצע כדי ללכת לבית הכנסת ולהתרגש עד דמעות כשאח שלי קיבל על עצמו את המסורת המשפחתית ותקע בשופר של בית כנסת... אבא שלי התנפח מגאווה, וכמה טוב לראות אותו מחייך. התחלתי לכתוב בבוקר ועכשיו כבר 12 וחצי,
זמן מצויין לכל הדעות לפרוש באמירת שנה טובה וללכת להתקלח ולאכול כמו חזירה.
:)
צ'או!
| |
ירדנו להגיד שנה טובה לסבתא,
והיה נחמד וצחוקים ואז כשעמדנו לצאת אבא שלי אמר שהוא ילבש את החולצה של סבא כשיתקע מחר בבית הכנסת בשופר, והתחיל לבכות.
ואז סבתא התחילה לבכות.
ואמרה שהיא חשבה שהכי קשה זה לאבד הורה, אבל לא היה לה מושג עד כמה זה עוד יותר קשה לאבד בעל.
וככה אני פותחת את השנה החדשה שלי, בעיניים רטובות מדמעות שאחרים הזילו.
מסבתא שמתכוננת לעבור דירה אז היא צריכה לארוז לבד ותוך כדי למיין את החפצים של סבא, והיא מנסה לשלם צ'קים לאנשים שמעסיקה אבל הם לא עוברים כי על הצ'ק כתוב יצחק ויהודית וזה כבר לא נכון...
ואבא שבור.
ואני? אני בסדר.
אני באמת מתרגשת לקראת השנה החדשה, כי אחרי השנה הזו אין מצב שהיא לא תהיה טובה יותר.. נדמה לי שהגענ ולשפל, או לפחות- שעבר עלינו מספיק השנה.
יהיה טוב יהיה טוב יהיה טוב יהיה טוב.
אני הולכת להיות כל כך שיכורה הערב שאקיא מחר בבית הכנסת. :)
| |
you just get me like i've never been gotten before...
אני באמת שוקלת לחסום שוב את הבלוג,
ואני אפילו כבר לא יודעת למה, הרי לחסום אותך לא יחסום אותי ממך.
אולי רק מלהגיד יותר מידי, כמו עכשיו למשל.
אבל אני צריכה להתפקס, אני צריכה להפסיק לשמוע שירים בלילה ולהתגעגע לתקופות שלא היו, אני צריכה להפסיק לתלות את השיעמום שלי בצבא באם יש לי למי להתקשר בדקות הקטנות או לא. אני צריכה להפסיק להתמלא מריקנות.
אני צריכה להפסיק לכתוב.
יש בי דחף לחסום את הבלוג, ומהצד השני אני רק רוצה שכל זה כבר יגמר.
מצבי הרוח הגלמודים האלה בלילה שגורמים להכל להישמע עצוב כלכך, והרי רק היום חייכתי חיוך מרוח שכזה ואמרתי שטוב לי.
הרכב שחזר לבסיס עשה לי נפלא. מדהים כמה הדברים הקטנים הם שמשמחים אותי כל פעם מחדש. ובאמת הייתי שמחה היום, לא זייפתי.
גם אתמול, כשישבתי בגן הפרטי שלי בבסיס עם הטלפון והסיגריה והשמים שהתחילו להיראות סגריריים והרוח הלא-חמה שפרעה בעדינות את העלים סביבי- הכל נראה טוב יותר. והייתי מאושרת.
אז כן, אני צריכה להפסיק לכתוב בלילה ולהתרגש מדברים לא דברים.
אני צריכה להפסיק להתאהב בריק.
One last miracle...
-הקטע נשלח דרך הטלפון הסלולרי-
| |
לדף הבא
דפים:
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
