פצעים ונשיקות

זה כמו ההבדל בין להיות הטירון לבין להיות המ"כ, והרגע או הרגעים העוצמתיים שיבואו לאחר מכן כשהדיסטנס נשבר ואתה מבין איך הבועה שחיית בה נראית מבחוץ.

זה כמו אז עם הציוד, כשלכל פריט יש ערך רב משרירייך, כשאתה נופל ל20 כי דרכת על שמיכת סקביאס שבמזל לא מתולעת ולא עשתה לך פריחה,

כשאתה מאבד צרור פלנלית ומשלם עליה בשעות נוספות בהן תטעם אבק ותתרחק מלנשום את החופש מחוץ לגדרות הבסיס,

כשאסור לגעת באוכל, בכלים או בשולחן בשום צורה שהיא לפני שעונים בתיאבון למפקדת ואי אפשר לטעום מהקולה שבקיטבג שבריר שניה לפני שעת הט"ש.

זה בדיוק כמו אז,

כשאתה מגלה כמה צרורי וגלילי פלנלית אדירי מימדים נמצאים באמת בתוך ארון ציוד סתמי בבסיס נידח שאיש אינו מכיר, ואתה האחראי לשמירתם וביזבוזם,

כמו אז כשאת שומעת את סיפורי הסגל ואת הצחוקים שעשו מאחורי גבך בזמן שעמדת קפואה בח' ופחדת לפלוט את נישמתך הכלואה בדום,

כמו החזירות שאתה חי בה בסדיר כשאתה יכול, והבלאגן, והקישקושים השטויות שמעולם לא היו מנת חלקם של הטירונים.

זה ככה,

רק שזה בחיים האמיתיים,

זה כשבכל לילה את עמלה לסדר מגשים של שירות חדרים שיהיו מצוחצים והסכו"ם ישר על המפית שפרושה עליהם, מגשים שישמשו כביכול את הקב"טים אם מישהו ירצה לאכול בלילה, ואת חוזרת בבוקר והם עדיין מיותמים ונקיים, מותירים אותך לתהות למה את עדיין עושה את זה בכל ערב וערב אם איש אינו אוכל...

ואז את עוברת לביטחון ומגלה שהם כן לוקחים אוכל לחדרים, מוציאים את צלחת הכריך המנויילנת היטב מהמקרר ומעלים אותך היישר כך, בלי להסיר את הניילון ובלי לקחת סכו"ם, פשוט מוסרים לאורח והולכים.

זה בדיוק ככה כשאת נזהרת ומדקדקת בכל תשובה שאת עונה בטלפון, כשיש לך תשובות וחוקים ברורים שאת יודעת שאפשר או אי אפשר להיענות לבקשות השונות על פיהם, כשחתן וכלה מתקשרים ואת אומרת להם שהפלטה הבשרית שהזמינו ומגיעה להם בדיל היא בדיוק זו שמופיעה בחדר, לא פחות ולא יותר, ובזה יאלצו להסתפק.. ואז את עוברת לביטחון ומקבלת שיחה כזו אחרי שעות העבודה במסעדת הלובי, וצופה איך בקלילות עונה להם הקב"ט שהוא יכול לנסות למצוא קצת סלמון ותחליפים בלובי, ומשלח בהינף יד כריכים שהיו אמורים לשמש כמנות בתשלום למזמינים.

איך כל העולם שלך, מיד שלך, 

כל שתרצה ותעשה ותחפוץ- אתה הבוס. כל מה שהמלצרים והעובדים הפשוטים והנחותים יותר מכירים אלו הנהלים שמנהלי המחלקות שלהם מכתיבים להם בשרירותיות, או שלא- אבל אלו לא חלים עליך. לך מותר לעשות הכל. לך מותר להחליט הכל.

הביטחון מעל לכל, תרתי משמע.

הכל היה משחק תפקידים עד עכשיו, שאלה של מי נמצא מעל ומי מתחת, פלסטלינה שמתעצבת ברצון בממונים ולך הקטן היא מרגישה כמו ברזל לוהט,

ואיך זה מרגיש שדווקא עכשיו נכנסתי למשחק האמיתי?

שהכל כמו אז, בבסיס, כשהייתי אחראית על הכל מהכל, הייתי המלכה שלהם ומאידך כל החלטה שקיבלתי ופעולה שנקטתי הייתה לענם ולא למעני...

ככה זה עכשיו, אני הראש החושב מאחורי כל העניינים, מזיזה ומנהלת את הדברים הן בשלט הרחוק מהTK, החמ"ל הקטן שלנו,

והן בסיורים היומיומיים והפעילות הפיזית עצמה.

פשוט הזוי.

אני מרגישה כאילו הכל חזר אלי בסיבוב, 

הרי ברחתי מהקבע כדי לקבל את החופש שלי, כדי לקום בבוקר ולהיות מסוגלת להתפטר ולעזוב בלי לצאת מופסדת אלא רק מובטלת ומתבטלת,

השתחררתי בכבוד ולא שניה אחרי הזמן כדי לטעום משהו אחר, להרגיש קצת אחרת, וכל הזמן הזה פחדתי שאני מאבדת את עצמי...

אז הנה, קיבלתי את עצמי בחזרה ולתוך הפרצוף, ברוכה הבאה למשרה החדשה שלך עדי, היא בדיוק כמו הקודמת רק שעל זו את מקבלת 25 לשעה ותפסידי כמה אלפים אם תעזבי שבועיים לפני הזמן. אולי בקבע היית עושה יותר אבל מפסידה את הזמן שמסביב. היא בדיוק כמו הקודמת רק שהפעם את אזרחית. היא בדיוק כמו הקודמת, ואיכשהו אני מרגישה שזה לא רק צחוק הגורל אלא גם סוג של סטירת לחי משום - מה. זה בא לי בסיבוב, בדיוק ודווקא כשלא צפיתי את זה מתקרב בשום צורה.

היא בדיוק כמו הקודמת.

נקודה.

חזרת לעצמך.

מרוצה?