האמת היא שזה מצחיק שאני אומרת את זה.. "פרידה"
זה נשמע כ"כ סופי ומוחלט מבחינתי..
בכלל, כל המעבר הזה למקום שלא מוכר לי בכלל, לא שמעתי עליו אפעם כלום וגם לא ממש עניין אותי אי פעם,
פתאום לחשוב ששם אני הולכת לגור
לחיות כמה שנים טובות
להכיר אנשים חדשים
ולשכוח את האנשים שלי פה.
שזה דבר שעוד יותר מפחיד אותי..
לשכוח, כאילו זה אפעם לא היה [?] כאילו זה סתם עוד 3 שנים מהחיים שלי..
למרות שאלו היו 3 השנים הכי משמעותיות.
איך אפשר בכלל להתחיל לסכם את זה?
אין לי מושג.
ולחשוב שאנשים פה עלולים לשכוח אותי, זה הרי ברור שזה יקרה, וזה עדיין, מפחיד, מוזר ועצוב.
מוזר שאני חושבת על זה דווקא עכשיו.. על הפרידה הזאתי.
למרות שיש אנשים שנפרדתי מהם כבר ב4 ביולי, ביום האחרון בקציר, ומאז בעצם לא ראיתי אותם, ואני לא מתחרטת.
כל התקופה הזאתי עברה לי כ"כ מהר, כ"כ הרבה השתנה והבנתי גם המון דברים.
לחשוב שכבר אוגוסט [!] ועוד חודש מהיום אני כבר אהיה תלמידה בתיכון אחר, בכיתה י'.
זה פשוט הזוי.. לחשוב עליי, בתור תיכוניסטית..
תמיד חשבתי על זה איכשהו, ולמרות שעכשיו זה מטר ממני, זה נראה עוד רחוק.
לחשוב שיש אנשים, שסימלו כ"כ הרבה בשבילי, והיו אנשים כ"כ חשובים בשבילי, ועם חלקם זה פשוט נגמר ככה, בבום, בלי התראה מוקדמת, פשוט ככה.
על זה אני כן מתחרטת,
על זה שככה אני צריכה לעזוב תאנשים האלה, אחרי שהייתה לי חברות יחסית חזקה איתם לתקופה ארוכה, ועכשיו זה נגמר.
ולא נראה כאילו אכפת להם.
אז אולי זה כן היה צריך להסתיים ככה? אני לא יודעת..
מה שאני יודעת, זה שככה לא דמיינתי את החופש והתקופה האחרונה שלי פה.
זה ממש קורה עוד שבוע וחצי. ב - 20 באוגוסט אנשים ייכנסו לבית שלי, יקחו את הדברים שלי, וישימו אותם בבית של מישהו אחר.
אני לא חושבת שהרבה אנשים יכולים להבין את זה, את כל העניין הזה של לעזוב הכל, וללכת. למקום אחר ולא מוכר.
בייחוד עכשיו.
ומה שהכי הורג אותי, זה שאין לי באמת עם מי לדבר על זה. אני יכולה לדבר על זה, אבל לא באמת.
הורג אותי שההורים שלי חושבים שזה באלי בכזאת קלות כל המעבר הזה, ועוד מרחמים על אח שלי, שנמצא בבית רק פעם בחודש לבדיוק 24 שעות וכל הזמן חושבים כמה שהוא יסבול מזה. זה פשוט לא פייר.
אני גם כועסת עליו. על זה שהוא כזה אגואיסט ולא יכול לראות מה קורה סביבו. ועל זה שכולם צריכים להתאים את עצמם למצב רוח שלו.
זה משגע אותי. יש רגעים שאני פשוט רוצה לקחת את הרגליים שלי, וללכת מפה כבר. אבל אני פשוט יודעת שאני לא אצליח להתמודד עם זה.
איך אני אמורה להתמודד עם זה בעצם? כשאני שם לבד, וכולם בטוחים ש"עזבתי" ומדברים אליי כאילו אני עומדת למות או משהו ואין לי מה לעשות שם, ואין לי שום דבר לחפש שם. אני פשוט שונאת את זה.
ושונאת אותם, על זה שהם כאלה עיוורים ולא אכפת להם בכלל מה אני חושבת. אפעם לא היה אכפת להם.
אז זהו, העיניים כבר רטובות, והם הולכות להיות רטובות עוד הרבה זמן, אני מצטערת שאין לי את האישיות כדי לדבר על זה עם מישהו. ועל זה שאני כזאת פחדנית עלובה. נגמר לי הכוח.
נדבר בעוד שבוע וחצי, כשאני כבר אהיה שם, ואתם פה.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
