? Who Am I

אין לי מושג למה פתאום,ביומיים האחרונים הרעיון הזה של הבלוג כל כך מקסים אותי!

במשך קרוב ל4 שנים הבלוג הזה שימש אותי בתור יומן

 לשיחרור,של הדיכאון,הכאב והמחשבות..

אבל משום מה אני מרגישה שפתאום גיליתי אותו מחדש,

אז שיניתי לגמרי עיצוב והורדתי את כל הדברים שהיו בצדדים שסתם היו שם

כדי להזכיר לי דברים כואבים שאני מעדיפה לשכוח...

ופתאום,הבלוג שינה את פניו,מחק את הזהות הקודמת שלו

 והפך להיות בלוג שלי,של מי שאני היום.

פתאום,איפה שהוא השינוי הזה שינה לי את כל התפיסה לגביו,

במקום הקפסולת זמן הזו,

היומן עבר הכואב הזה שהייתי נכנסת אליו מדי פעם כדי לקרוא ואולי לחזור קצת אחורה..

במקום זה,הוא הפך למקום שלי,באמת שלי...

מוזר,המון זמן התלבטתי אם להשאיר אותו תחת אותו בלוג או לפתוח חדש..

אבל הגעתי למסקנה שכמו הזכרונות והמחשבות שלי היום,

הזכרונות שלי הקודמת חשובים באותה מידה,

זה עדיין,איפשהו,חלק ממני...

פשוט כל מה שבא לי זה לכתוב...אני מניחה שגם לחופש יש יד בכל המחשבות והחוטי מחשבה האלא שצצים

לי כל הזמן במוח...

לדוגמא,זהו הפוסט השני שלי היום,זה ממש מדהים אותי!

אוקיי,אני לא אמשיך את זה משתי סיבות:

*אני עדיין איכשהו מתחשבת בצורכי הזולת ולכן אני אשתדל לחפור בצורה מינימלית..

*אם אני אמשיך את זה,כפי שאמרתי,אני אכנס לסבך המחשבות,ואין לי כוח עכשיו כי יש לי דברים לעשות...

ועכשיו לעניין אחר,טוב לא ממש...

סתם באלי להעלות ציורים שלי לפה,רק אין לי כוח להתעסק עם הסורק...

חחח...קיבלתי הזמנה לשני ציורים,של פרפר או פרפרים ושל עץ אבות..חח..

ועוד יש בקשה לעץ ספציפי,ואין לי מושג בכלל איך להתחיל את זה..

טוב,נמצא משהו...

אה!גם התחלתי להכין תכשיטים,טוב לא בדיוק התחלתי..

פשוט החלטתי שאני אעשה אותם למכירה,

להרוויח קצת כסף מאחר ו(לא יוצלחת שכמותי..)לא מצאתי עבודה,

כאילו,הייתי אמורה לעבוד בפקטורי 54,אבל המפגרים האלא סחבו אותי כל הדרך

בשביל שבסוף ייצא שכפי שהם יידעו ואמרו לאורך כל הזמן,

(אבל לא דאגו לחתוך את זה כבר בנקודת ההתחלה!)

הם לא יכולים לתת לי לנהל קופה מאחר ואני רק בת 17,וקופה אפשר לנהל מגיל 18.

אידיוטים,טוב לזה מגיע פרצוץ כועס אבל אין לי כוח לעלות עם העכבר למעלה!

כן,זה כמה שאני עצלנית...!

ומפה אני מגיעה לנושא הבא,היום הולדת ה18 שלי,

זה לא נתפס,לא נתפס שעוד איזה חצי שנה אני אגיע לגיל הזה,

לצורך המחשה,אני,בת קרוב ל18,עדיין רואה את בני ה14 כקבוצת השווים שלי,כן...

אני פשוט לא מצליחה לצאת מהגיל הזה

,ולהבין שאני כבר לא בת 14,וגם לא 15,לא 16,ובקרוב,אפילו לא 17!

הזמן עובר כל כך מהר,זה אפילו קצת מפחיד אותי,מלחיץ אותי.. :O

בכל מקרה,אני במסע שכנועים(שאני מקווה שגם יניב פירות עד אז..)להורים שלי,

שייקנו לי מצלמה מקצועית-חובבנית כזו לחגיגת החוקיות שלי...

בכללי,לא הייתה פעם בחיים שלי שבאמת קיבלתי מתנת יום הולדת כזו..

(חוץ מהטיול בת מצווה לתאילנד שנמשך והתקיים רק בגיל 13 וחצי!

שבתלכס,היה רק תירוץ של ההורים שלי לחזור לשם,לאחר טיולם הראשון שם ביחד...

והיה סיוט עם כל הריבים והאנרגיה המבוזבזת...)

לא משנה,פשוט אני כל כך רוצה מצלמה מקצועית!

שהתמונה הזאתי,שלה חיכיתי הגיעה,אחרי עשרות תמונה,

באמת תהיה כמעט מושלמת ולא באיכות חרא של המצלמת 8 מגה פיקסל בנייד שלי,עלוב...

זו כזו בקשה מוגזמת?!

אווווווווווווף!ואני יודעת שאין כסף לדברים האלא,

אבל חיפשתי עבודה במשך כל כך הרבה זמן כדי לממן את הדברים האלו,

ועכשיו שפתאום קלטתי שעוד מעט,זהו...עוד שנה אני מתגייסת!

זה כל כך הלחיץ אותי,הרגשתי שאני חייבת להספיק את הדברים האלו,

זה מרגיש לי כזה "Its now or never"!

ובנימה זו אני אסיים את התסבוך הזה,ואשאיר (אולי,קצת) מקום למחשבה... :)