זו המילה שיכולה לתאר יותר מכל את התקופה שבה אני שבויה כבר די הרבה זמן.

מבחינת הכתיבה, כמובן.

כל כך הרבה פוסטים שלי עסקו במה עתיד להיות, איך אשפוך את הנשמה שלי אל בין שורות המקלדת, וכלום לא קרה.

נבלעתי בעוד יום של עבודה, של לימודים ושל עיסוק שוטף ומתמיד בחיים שלי, בעכשיו.

שכחתי בכלל את אחד הדברים שהכי נהניתי לעשות בעולם הזה - חשיבה אינטרוספקטיבית.

זה עוד אחד מהפוסטים האלה, שאין להם מהות אמיתית. לא באתי לשתף בחיי היום יום. לא באתי לספר על חוויות מיוחדות שהיו בזמן האחרון (והיו..)

פשוט באתי לומר - יש לי מה לומר. תמיד יש לי מה לומר.

ואני שמחה לדעת שתמיד יש לי את המקום הזה שבו אני לא חייבת להיות גדולה וחזקה, מובילה ובטוחה בעצמי,

מקום שגם כשאין לי כח לכלום ואני רק רוצה להתפרק על דף ועט אני יכולה להעלות את המחשבות שלי אליו,

ואם יקראו - אז שיקראו.

אני ספר פתוח. אין לי סודות וכבר אין לי פחדים.

לא כאלה שאפשר לבטא במילים, בכל אופן.

הולכת,

קדימה אל הדלת

בחוץ יש אמת.

אין בי עוד

מכל מה שהיה לי

יש רק,

אותי.

הרוח בגב

חזקה היא,

אך לא אפול

ולא אתדרדר

יש בי עוד

דברים לגלות.

מקומות להיות,

אותי,

לנסות.