אז, הנושאים שאדבר עליהם היום:

1. כל הכבוד לצהל - דיעתי על כל הסובב את "עופרת יצוקה".
2. נהגי אוטובוסים.
3. חלומות
4. יעדים ל09'
5. שונות.

נתחיל?

זה זמן מה שאני מסתכלת על המצב בארץ שלנו בעין סקפטית. לא יכולה שלא לחשוב - המרחק בין חולון לרצועה נמדד ב-56 קילומטרים. הרי ברור שזה רק עניין של זמן.

מדהימה אותי הגישה של הקיצונים השמאלנים. לא אלה שמפחדים על חיילינו, אלא אלה המגוננים על החמאס, שה תמים שכמותו. הם חיים באותה המדינה? הם שמים לב ששגרת החיים בדרום הופסקה? לימודים בבתי ספר, אוניברסיטת בן גוריון מושבתת, חנויות סגורות.

יש בעצם שתי אפשרויות - או שהם עיוורים, או שהם מפגרים.

אין מנוס מכניסה קרקעית לעזה. אין מנוס מהפלת שלטון החמאס, גם אם מדובר ביעד מוצהר וגם אם זה יהיה Side Effect של הפעולה.

מדובר בארגון טרור לכל דבר. מעבר לכך שאינם מכירים בישרא כמדינה, הם לא מכירים בזכותי, זכותם של הוריי, חברים קרובים ורחוקים וסתם זרים שעוברים ברחוב לחיות פה בשלום.

חברים, אנחנו לא הפכנו אתכם לפליטים. אתם התחלתם את המלחמה ב-47', צבאות ערב הצטרפו אליכם ב-48', ואתם ברחתם מהבתים שלכם כתוצאה מחוסר הרצון לחיות איתנו בשלום. התוקפנות היום אינה חדשה לאף אחד ולהיפך, מי מאיתנו שחי באשליה שערביי ישראל הם ערבים "בסדר" - הנה העובדות בשטח. המוסלמים הגרים בשטחי המדינה ואף, חלילה, גרים בערים מעורבות, הם פלסטינים בגישתם. הם לא מפחדים לחבור לאידיולוגיה הרווחת כיום בקרב תושבי הרצועה כשנוח להם, ולהעמיד פנים שהכל טוב ויפה איתנו, גם כן כשנוח להם. גיס חמישי, זה המינוח? 

זה לא יכול להיות שיהיה ירי מתמשך על ישובי הארץ ואנחנו לא נגיב.

זה לא ייתכן שיתסיסו את תושבי מזרח ירושלים עד כדי פיגועים רצחניים ואנחנו לא נגיב.

זה לא הגיוני שישימו כמעט מיליון תושבים (יהודים, בדואים, מי סופר) בקו האש ואנחנו לא נגיב.

אז זו המשנה שלי. לא חושבת שהייתי כותבת פה מילה אחת אחרת אם לא הייתי משרתת את המדינה גם בימינו.

אנחנו עם חזק ואנחנו מוכנים לקראת מה שיבוא, אבל אנחנו בטח ובטח לא נמשיך לספוג בשתיקה את מחיר הדמים שגובים מאיתנו, או את ההתעצמות חסרת הפרופורציות של החמאס על גדרות עזה.

החלק הזה בפוסט מוקדש לכמה נהגי 173, ונהג 63 אחד, אבל גם לכל החברה' הטובים האחרים שעושים את הדברים האלה.

לפני כשבועיים חזרתי הביתה בשעת ערב מאוחרת ועסקתי בענייני, כרגיל.

ההורים חזרו מאירוע, והטלפון של אבא שלי צלצל. על הקו היה נהג אוטובוס, שחיפש אותי.

הטלפון של אבא שלי רשום על השם שלי.

איבדתי את החוגר שלי באוטובוס, והוא נמצא ע"י הנהג.

באופן רשמי, מעולם לא איבדתי חוגר. באופן ישים, איבדתי אותו ארבע פעמים.

בכל אחת מהפעמים שאבד לי החוגר, מצא אותו נהג אוטובוס או איש תחזוקה של התחנות. 3 מתוך ארבע הפעמים, חיפשו אותי המוצאים בטירוף(דרך הטלפון של אבי) כדי למצוא אותי ולהשיב לי את האבידה. בפעם הרביעית מנהל התחנה תדרך את כל הנהגים לחפש איפה שאמרתי שהחוגר נפל.

בתוך פיסת הפלסטיק הירוקה הזו נמצאים כל חיי - חוגר, רשיון, כרטיסי אשראי, תעודת סטודנט...

אז תודה לכם, נהגים יקרים. ביום יום אתם חוטפים כל כך הרבה צעקות על אוטובוסים מלאים, על זה שאתם לא עוצרים בכל התחנות ושלל מילים טובות מאת גבירות וגבירים מקריים. אבל בסופו של יום, אם יש לכם את הכוח להתקשר 5 פעמים בחיפוש אחר חיילת שאיבדה את החוגר - באמת מחמם את הלב. תודה רבה.

אני לא יודעת מה באמת החלומות שלי.

יש לי תכנונים, החלטות, תובנות. אבל אין לי מושג לאן הרגש מניע אותי.

וזה קצת מטריד.

היה יום שבו פשוט לא היה לי כח לכלום, אז קראתי על בתי ספר למשחק. וחשבתי לעצמי - אולי יום אחד.

אבל אין יום כזה. זה לא יקרה.

אני מתגעגעת לתנועה, לריקוד.

מתגעגעת למוזיקה ששוטפת ולתנועה הזורמת, העגולה.

אני מתה לשים שוב בגד גוף, נעלי בלט ולהתפרע באיזה שיעור. למתוח את הרצועות כאילו אין מחר, ולמחרת להתעורר ולקוות שאני לא צריכה לקום בבוקר. אבל אין לי זמן להקדיש לזה. לא באמת.

בשנת 2009 אני מאחלת לעצמי שאדע לנהל את עצמי טוב יותר.

שאוכל להקדיש יותר זמן למשפחה שלי, ולהצליח יותר בלימודים.

שהכל יהיה בסדר.

אין לי באמת חברים. יש אנשים שאני עובדת איתם, לומדת איתם ומנהלת אותם. החברים שלי המשיכו הלאה בחיים שלהם ואני קצת תקועה בפאזת על, לא באמת מחוברת לשום דבר. זו מחשבה קצת מדכאת, במיוחד כי זה כל כך נכון. החברים שלי מהתיכון ואני לא בקשר כי אין לי ממש זמן לתחזק את הקשרים האלה. החברים מהקהילות השונות? בקושי נפגשים. חזרות, על אף היותם מפגש חברתי לא ממש מגשרות על פערים כאלו ואחרים. יש לי רק חברי-צבא, שהם, בעצם, אנשים שאני עובדת איתם. מאוד אוהבת, אבל בסופו של דבר, מי יודע אם הייתי בוחרת אותם בלי הנסיבות.

יש לי דה ז'ה וו מטורף של הפוסט הזה. מטורף. אולי כבר כתבתי כזה?

אני עודני חולה, כבר כמעט שבוע. זה מרגיז נורא.

כמו כל הצבא, גם אני בכוננות, יחד עם זה הבנתי שיש לי עוד מלאאא שיעורים לסיים כי הסמסטר שלי נגמר עוד שבועיים..

ועוד מלא מחויבויות אחרות, כמובן.

אבל זה הכל בינתיים. הייתה מוזה, אולי היא תישאר, ואולי לא.

סופ"ש נהדר.