שום דבר בחיים האלה לא בא לי בקלות, ע"ע הפוסט הזה. או הזה. או הזה.

קיוויתי שפעם אחת זה יהיה שונה. שפעם אחת אני אתאמץ ואשקיע ואשכרה אקבל את הצ'ופר.

אבל שום דבר לא יבוא לי בקלות, כי כל החיים אני מקיזה דם כדי לקבל משהו טוב. או.. סתם מקיזה דם? 

על כל דבר טוב שהשגתי, עבדתי קשה. ולא נולדתי עם כפית זהב בפה, אין להורים שלי פרוטקציות או קשרים שימושיים.

לתומי חשבתי שאחרי שלוש שנות שירות כקצינה, שנתיים כסגן, ק מ נ ר יואיל בטובו לתת לי סרן בקיצור של שנה.

קיוויתי.

והייתה הקצאה. 

אבל קיבל מישהו אחר. וההקצאה שלי? התבזבזה לה, כנראה.

כי כנראה שאני לא מספיק ראויה. 

או שלקצר שנה לסרן לרמ"ד בת 22.5 שמפקדת על המדור השני בגודלו ביחידתה זה לא נכון?

או שאולי אני עושה שכונה מוחלטת כמו זה שכן קיבל קיצור?

אולי זה נכון. מי שמשקיע שוקע ומי שחרא צף. 

אולי אני צריכה להיות חרא.

כי להיות בן אדם טוב ומשקיען נותן לי את המינימום של המינימום. 

אני לא יכולה להסביר כמה זה מאכזב. וכואב.

פשוט קיוויתי שיום אחד יבוא לי משהו בקלות. צ'ופר. יכול להיות נחמד.

But not for me.. God seems to have other plans.

חרא. הכל פשוט חרא.