בערב היום השני של כנס 'עולמות' הסתכלתי סביבי והבנתי לבסוף שהתיכון נגמר, והוא לא ישוב עוד.

מעטים מתוך האנשים שלא יכולתי לדמיין את חיי בלעדיהם בתיכון הם בעלי אותה משמעות בעיניי, ואני בעיניהם. התרחקנו, כל אחד בחר בדרך שלו כיאה לבני אדם שגדלים ומוצאים את הנתיב האמיתי שלהם בחיים. אנחנו מתראים, כרגיל, בנסיבות חברתיות כאלו ואחרות, כמו ימי הולדת אצל חברים משותפים, שמתעקשים לשמור על קשר, ואולי אפילו נתראה ביום שבת הזה, בבית הספר.

התיכון נגמר, ואני מרגישה טוב לגבי העתיד שלי. מרגישה בעיקר ביטחון מבוסס לגבי החלטות שאני עושה או עתידה לעשות, בטחון ביכולות שלי ובאמונה של אנשים אחרים ביכולות שלי. אני לא מפחדת להתחיל דברים חדשים כי למדתי להסתגל אליהם ולאהוב אותם, כמו שאני עושה עכשיו, בצבא. למדתי להיפתח לאנשים, ולמדתי שאנשים חדשים גם כן מסוגלים לאהוב אותי, לא רק אלו שמכירים אותי שנים על גבי שנים.

תמיד הייתי רוצה לקחת איתי את האנשים מהעבר. זה האינסטינקט הראשוני של הפחד להתגבר ולהתבגר.

הדרכים שלנו ייקחו אותנו למקומות אליהם אנו מיועדים להגיע, בדרך זו או אחרת.כל אחד ישמור על הזיכרונות שלו, ועל האנשים שהוא לוקח איתו. אני בוחרת לא לשכוח אף אחד, אבל לא לקחת את כולם, בעיקר כי אני רואה שיש אנשים חדשים שיכולים לבוא לחיי, ושאליהם הייתי רוצה להיפתח, כמו גם אנשים שנמצאים כיום בחיי ולא הייתי רוצה לעזוב בהמשך.

חסר לי הביטחון שהרגשתי בעיקר לפני שנתיים וחצי, כאשר היה לי מעגל חברים קבוע ויום-יומי. אף על-פי כן, אני מעדיפה את המצב כפי שהוא כיום, לרבות האנשים הקרובים אליי בימינו אנו.

רק נותר לי לקוות שאותם האנשים שנפרדו דרכנו מצאו את הדרך שלהם, והם מאושרים.

-דנה.