כשהתחלתי לכתוב בישראבלוג, הייתי במקום שונה לגמרי.

הייתי אדם שונה לגמרי.

בשלהי כיתה י', מלאה בשכרון חושים מהכוח שהיה או לא היה לי, מאוהבת בדמות בדיונית לחלוטין,

עמוק בדיכאון, במחשבות אובדניות ושנאה עצמית, ועם השאיפה הלא נגמרת למצוא את המקום שלי בעולם.

עברתי הרבה בשלוש וחצי השנים האלו. צברתי חוויות. התגברתי על טרואמות. זכיתי באנשים נפלאים והשלתי מעליי את אלו אשר לא נועדו להמשיך איתי במסלול חיי. הוכחתי את עצמי, לעצמי ולעולם, גיליתי שאין משהו שאני לא מסוגלת להתמודד איתו.

אפשר לומר שהתבגרתי, בין השאר.

החשיבה שלי צלולה יותר, העיניים שלי פקוחות יותר, והמוח שלי חד יותר.

אני בדיוק האדם שקיוויתי להיות לפני שלוש שנים.

רק שבזמן האחרון, אני מרגישה שאני לא צריכה את הבלוג הזה. חשבתי לפתוח בלוג חדש, ולכתוב בו באנונימיות מוחלטת, לכתוב כמו שכתבתי בהתחלה, כשידעתי שאף אחד לא באמת קורא.

עם הזמן, התחלתי לצנזר את עצמי. אפשר לומר שזה הטאקט שצמח עם הזמן, או שפשוט לא רציתי לפגוע באנשים.

אני עדיין לא רוצה לפגוע באף אחד, אבל אני לא יכולה להתעלם מהדחף שלי להתבטא בכתב.

אפשר לומר שסגרתי מעגל.

ועכשיו, אני פותחת את הדלת.