כשאני רואה כמה פרקים של סדרת טלוויזיה ברצף, אני מקבלת את סגנון הדיבור שלה.

היום יצרתי לעצמי מונולוגים בסגנון 'עקרות בית נואשות' בעודי מנקה כתם שהציק לי בעין. מאוד ברי.

נתתי סיפור מסגרת לתקופה האחרונה בחיים שלי בדיוק כמו לוקאס ממגרש ביתי,

ולבסוף, אם זה לא מספיק, עדיין דבוק בי הסלנג של פארסקייפ.

המילה Fuck יצאה מאוצר המילים שלי, ופינתה את מקומה לFrell, שמתגלגלת על לשוני בצורה הרבה יותר קלילה.

אני מדברת הרבה לעצמי. לפעמים קל יותר לדבר כשאף אחד לא שומע.

אני מדברת לעצמי בכל סיטואציה. במיוחד בסיטואציות שבהם עדיף לשמור את המילים לעצמי.

ויכוחים קולניים תמיד נגררים לכיוונים לא טובים אם אחד הצדדים יורה את המחשבות שלו באופן הכי לא שקול.

מצד שני, בזמן סקס אני נוטה להזכר בדברים ששכחתי לעשות. זה קופץ לראש שלי,

וכמעט כמו כל דבר שקופץ לראש שלי ולא נאמר בקול רם, הוא נעלם ממש מהר.

האימפוטנציה שלי מתסכלת אותי.

לפני יומיים, שכבנו במיטה אחרי סקס, ופתאום נסגרתי.

הרגשתי שמישהו הוציא את כבל החשמל ממני והבטריה שלי דועכת במהירות שיא.

הסתובבתי לכיוון השני ובהיתי בדלת של הארון, מנסה למצוא שאריות אומץ לומר מה מפריע לי.

וזה היה שם. הדבר. שפשוט לא יכולתי לומר, ואני לא יודעת למה זה כל כך הפריע לי או תסכל אותי,

כי זה קורה. אנחנו בסך הכל בני אדם.

ואהובי היה שם, מכיר אותי כתמיד, ויודע שמשהו מפריע לי.

אבל פשוט לא יכולתי להביא את עצמי ללומר לו. במקום זה ביקשתי שיחבק אותי,

וזה תמיד מעביר לי את התחושה הרעה. מצחיק שאני זו שלא יכולה לדבר, זו שתמיד אומרת שאנחנו יכולים לדבר על הכל.

לא גמרתי. אלוהים, מתי הפכתי ליצור הזה שלא מסוגל להיות בסדר עם סקס, שסטטיסטית 7% ממנו לא מסתיים באורגזמה?

למחרת בבוקר, כשנפרדנו דרכנו על גשר הקריה, לא יכולתי להפסיק לחשוב שאני מטומטמת.

להרחיק מעליי את האדם שמעלה בי דמעות אושר במבט אחת על הקמיצה בידי הימינית?

בהחלט הדבר הכי טיפשי שאני יכולה לעשות.

אז הנה, אמרתי את כל מה שיש לי לומר.

אולי זה מה שיעזור לי.