לא חשבתי שכך הפוסט הזה יכתב, שכן הוא טעון בכל כך הרבה. דברים שאמרתי והייתי רוצה להעלות על הכתב, דברים שהעליתי על הכתב אבל אין בי את הצורך לפרסם ברבים ודברים רבים וטובים שרק מרחפים בשולי התודעה שלי, מחכים ליחס הראוי להם, של מונולוג שיאמר בקול צלול וברור במוח שלי, במקרה הטוב ישמע על ידי אחד מחברי הקרובים, בשיחה ארוכה מהממוצע.

אני כמהה לחופש שלי. לבטלה מוחלטת, לבריאות, להתחלה החדשה שמחכה לי מעבר לפינה, אם רק אצליח להשתחרר מ"כבלי" השנה האחרונה. אני רוצה להתחדש, להמשיך לצמוח, להמשיך להפתיע את עצמי ולגלות שוב ושוב שיש בי דברים שלא ראיתי בעבר.

כי יש. ואני מזכירה לעצמי כל הזמן שלמרות הכשלונות הקטנים בדרך, הדברים שמקבלים את הנשמה שלי, את תשומת הלב העמוקה שלי, הופכים לזהב. ואני איתם.

אבל אני פשוט צריכה לנוח.

ועד אז..

אני עשיתי. נכון מזעזע?

וזו חן, שטיפה יותר מוכשרת ממני.