כבר הרבה זמן לא כתבתי, קל וחומר כתבתי פוסט אסוציאטיבי באמת, כמו שפראצ'ט כותב, כמו שאני חושבת. בהקשר של פראצ'ט באמת, מאז שהתחלתי(ולא סיימתי, אם מתישהו בכלל) לקרוא את צבע הכשף, נתקעתי עם צירוף ההברות המוזר של זוגפרח, בי-טו-אך. אני אומרת את זה לעצמי לפעמים, בהתחלה זה היה מוזר ועכשיו זה משעשע אותי במידה רבה מאוד. אולי זה כוחו של פראצ'ט, לתפוס אותך כשאתה לא שם לב ואז רטרוספקטיבית תגלה שבעצם הוא סיפק לך הנאה. הספר עצמו לא היה מיוחד, אם כי הוא היה הזוי במיוחד, מאוד הילה-סטייל, כך שיכולתי בהחלט להבין למה היא כל כך אוהבת אותו.

כל היום אני מסתובבת עם רצון בוער להיות אמא. לא כי אני במחזור או אילושהם הורמונים פועלים אקסטרה ( לא כולל אנטיביוטיקה, אוביוסלי), פשוט כי ראיתי יותר מדי סקראבס ברצף וכולם בפאקינג היריון! אפילו דניאל בעקרות בית נואשות בהריון, והיא בערך בגיל שלי, רק שאני לא שרמוטה או טיפשה מספיק בשביל להיכנס להריון בגיל הזה.

מה שאני כן טיפשה מספיק בשבילו זה לחטוף דלקת בדרכי השתן. אם מישהו שואל זה מאיזו אסלה, אבל אני חושבת שזה מעודף סקס בסופ"ש הקודם, ופחות מדי מקלחות. ספיקינג אוף סקס.. לא, נוט ספיקינג אוף סקס.

אין לי שום רצון לדבר על סקס כרגע, מכמה סיבות, כשהעיקרית היא שהדלקת הארורה מטרידה אותי מספיק גם בלי לחשוב איך אני אבדר את יוגב בסופ"ש. ספיקינג אוף יוגב, וזה כן משהו שהייתי רוצה לחפור עליו, היום(אתמול, טכנית, אבל הפוסט התחיל לפני חצות) חגגנו שנה ועשרה חודשים של זוגיות נהדרת, בנפרד. מיותר לציין שכל הבנפרד הזה מחרפן אותי לחלוטין, מכיוון שבזמן האחרון אני ממש צריכה ביחד.

החלומות שלי בזמן האחרון מבטאים איזשהו חשש שאני מנסה להדחיק כבר די הרבה זמן, אבל הוא קיים. הוא לא שולט, אבל הוא שם, יחד עם כל שאר הפחדים והפראנויות. אני פוחדת שלא התנסיתי מספיק בתור בחורה בוגרת. שלא ניסיתי מערכות יחסים שונות, ומיהרתי לקפוץ ולהכניס את עצמי לתבנית ממוסדת של Gonna wrap it up ASAP. אז זה העניין. זה מה שמטריד אותי בזמן האחרון ואני לא מוצאת ממש את האדם לדבר איתו על זה, פשוט כי אף אחד פשוט לא נראה לי נכון. וזה מצחיק, כי אני לא ממש רוצה להיות עם מישהו אחר. אני לא רואה את עצמי עם מישהו אחר ואני לא באמת רוצה. אבל מה אם אני אתעורר בעוד 20 שנה ואחליט שאני רוצה לנסות משהו אחר? אני אהיה בת 38 וחצי וממש פאטתית, ואני לא רוצה להיות הבנאדם הזה. מעולם לא הטרידה אותי המחשבה הזו עד שהיא התחילה לבוא לי בחלומות ועכשיו אני די תקועה איתה. פלוס כל מיני ויכוחים רנדומליים שאין בהם צד צודק וצד טועה בשביל להחריף את הפראנויה ולהכניס את מילת ה'פ' לראש שלי.

אז במקום לגרום לך לקרוא את זה במכתב עם כתב מקושקש, אני הולכת לכתוב את זה בבלוג שלי, כך ש26 הקוראים שלי יוכלו לקרוא ולזכור שכתבתי את זה.

הנה פיסת אמת ממני. לא רואים את זה הרבה לאחרונה.

אני אוהבת אותך כפי שלא אהבתי שום דבר בחיים שלי. אבל זה לא הכל.

 אני מרגישה שאתה לא מעריך את ה'הקרבות' שאני עושה רק כי אני מגיעה אליך פעם בחודש, ובדרך כלל את הנסיעה אני מעבירה איתך. אני לא מצפה שתבחר בי במקום במשפחה שלך, או במקום הדברים שאתה אוהב לעשות כשאתה בבית. אבל כשאתה אצלי בבית, אני תמיד מרגישה שאתה דורש שאני אבחר בך על כל דבר, ואם לא, אני אסבול פרצופים עד שאני אוותר. כשאני חשבתי לצאת לקורס קצינים, אני חשבתי על זה שאני אראה אותך כל כך מעט וכמה שיהיה לנו קשה עם זה. כשאתה עלית למוצב, בכל פעם מחדש, חשבת על מה שיהיה לך יותר טוב, לא מה שיהיה יותר טוב לנו.

אני רוצה שאחרי שנה ועשרה חודשים, כשאתה יכול להיות איתי באחד מהAnniversary-ים האלו, שיש לנו אמנם פעם בחודש, אבל אין לנו אותם כמעט אף פעם, אתה תרצה לבוא ולהיות איתי, במיוחד כשאני חולה ומרגישה כל כך רע. אני מתגעגעת לימים שבהם הייתי באמת מרגישה שאני חשובה לך גם כשאנחנו לא אחד ליד השני, ובעיקר כשאנחנו כן. כשגם כשלא היה לך זמן היית מוצא את הזמן להתקשר אליי, לשלוח לי סמסים רומנטיים ומדהימים שהיו ממיסים אותי בכל פעם שהייתי מסתכלת עליהם שוב. ואני? אתה יודע איך אני. כשמתקררים כלפיי, אין לי מוצא מלבד להתקרר בחזרה. אי אפשר לשנות את זה, זה מנגנון הגנה שהוכיח את עצמו עם השנים. אתה סוג של חומק לי בין האצבעות ואני לא יודעת מה לעשות אם זה חוץ מלכתוב את המכתב הזה, ולספר לך מה באמת מפריע לי, כמה זמן אני בולעת את זה ומחכה שיעבור, ולמה כשמדי פעם אתה עולה על איזה פרצוף עצוב אני אומרת לך שכלום לא קרה.

מה שכל זה מנסה לומר.. שזה לא נכון, מה שאמרת לי. אנחנו באמת שני אינדיוידואלים, שבמשך 3-6 ימים בחודש מעמידים פנים שיש לנו מערכת יחסים. בשאר הימים אנחנו פשוט נתלים במה שהימים האלו נתנו לנו, ומחכים ל Re-fill.