- היום האחרון של אוקטובר זכור לי כיום אוקטובר טיפוסי – הפכפך לחלוטין. קמתי בבוקר בתחושה נוראית, כאילו שאבו ממני את כל שמחת החיים, ואין מחר. הגעתי למשרדי הרע"ן, וראיתי תור ארוך מאוד של אנשים, שגורלם, כמו שלי, לא שפר עליהם. והם נכנסים, אחד אחד. בהתחלה קיוויתי שיגמר כבר, שהתור המיוחל ב12:30 יגיע, אבל כמו כל דבר בצה"ל, לשעה אין באמת משמעות, ודברים יקרו כשהממונים עליהם יחליטו שיגיע הזמן. אחד אחד האנשים נכנסים ויוצאים, חלק עם דמעות, חלק עם בשורות טובות. כמה עלוב יהיה לחזור עכשיו ליחידה אחרי שהדיחו אותי מההכנה, חשבתי לעצמי. אבל קל יותר.עוד שנה אחת ודי.
כמובן שנכנסתי לפני האחרונה. בשעה שלוש וחצי, שתי פחיות קולה מאחוריי ושלושה שקלים שנבלעו במכונת הקפה, נכנסתי למשרד מלא באנשים שמסתכלים עליי ומנסים להבין – אני? קצינה? מצחיק שכמה אנשים שלא מכירים אותי בכלל אמורים לשפוט אם אני מתאימה או לא מתאימה.
תנסי לחייך, ליצור סימפטיה. שלום שלום, שמעתי עלייך. יופי של ציונים יש לך, את פה בגלל הריצה. את לא תצליחי לעבור את רף הכניסה. אני כן אצליח, אני בטוחה. את לא תצליחי. אם לא הצלחת עד עכשיו לא תצליחי בשבוע. אני אצליח! אני בטוחה! טוב שאת בטוחה, תבואי להבחן שוב ביום ראשון, ואז נחליט. טוב, תודה. על מה אני מודה בדיוק? על חוסר אמון במוטיבציה שלי? על הזלזול ברצון שלי להיות קצינה? תודה.
תודה באמת.
- היה זה בוקר קריר ושמשי בשבוע האחרון של חודש דצמבר. מהבקרים שקמים בהם בתחושה חיובית, היום זה היום. היום זה היום שהסיוט הכי גדול שלי יבוא לקיצו.
מלאת מוטיבציה יצאתי אל הפלוגה, לברכם בברכת בוקר טוב, להסביר על הלו"ז היומי, לאחל לכולנו בהצלחה. יצאתי עוד יותר מלאת מוטיבציה, בסך הכל, שבוע 8, עוד שבועיים עד הסוף.
והתחלנו, כרגיל, באולם הספורט. כפיפות הבטן עברו בהצלחה יתרה, 86 זיכו אותי ב15 נקודות מבורכות. הנה מגיעות שכיבות השמיכה, שעליהן, כידוע, תקום ותיפול הזכות שלי לענוד סיכת מ"מ. 13, 14, לא נספר, לא נספר, 15, 16.. לא נספר, לא נספר.. 28.
מדסניק מזדיין! ימח שמך וזכרך! זה רק 10 נקודות. עשר נקודות!!! מאיפה אני אביא עוד חמש? המטרה: 12:05. Never have been done before.
My dream is to fly, over the rainbow, so high, my dream is to fly..
13:28 אחרי זה מצאתי את עצמי על האדמה בסוף המסלול, מנסה לבלוע את הדמעות.
טוב חברה, יש לנו שעה להתקלח ולעלות בחזרה על מדים, שמחה שהרוב עברו, ולמי שלא מצביעה על עצמי, נתראה במועד ב'.
- "מקצועי דורגת גבוה, בין הגבוהים בכיתה. פיקודי דורגת גבוה, חברתי דורגת גבוה. אין נקודות לשיפור."
וואו. בבה"ד 1 דורגתי כל כך נמוך. במקום ה-50 מתוך 67 פלוגתי. במקום ה-9 מתוך 16 צוותי. "אנחנו תמיד שמחים לראות התאמה בין מה שאנחנו חושבים לבין הסוציומטרי. את רצינית, מקצועית, משקיעה, חברותית וחברתית, אינטליגנטית בלי ספק. אני לא צריכה את המבחן שלך בשביל לדעת שאני מעבירה אותך לשלב המגמות" וואו. תודה, המון תודה.
"אפשר לתת לך חיבוק?"
- אני פשוט שמחה לדעת שכשאתן חושבות עליי יש לכן חיוך על הפנים. "זה נכון, זה פשוט נכון"
אני חושבת שאני פשוט מבולבלת. מבולבלת מהבגרות שאני נדרשת אליה פתאום, ולא רק מתוקף תפקידי החדש.
לפני הקורס, הייתי תחת הרושם שכשאחזור, הכל יהיה בערך כמו פעם. שכל תחומי העניין שלי ישארו באינם, ובמהרה אחזור לעסוק בכל אלפי הדברים שעסקתי בהם עד כה.
הציפיה\רצון\שאיפה הזו התבדתה הרבה זמן לפני שחזרתי.
אני מגלה לאט לאט, שאמנם לא השתניתי כבן אדם, ובאמת לא השתניתי, נהיה לי מין סוויצ' בחשיבה, שחושב בצורה יותר פרקטית לגבי העתיד שלו, לגבי הרצונות שלו.
שלום, שמי דנה.
אני בת 19 וחצי.
גרה בחולון, עם שני הורים, אח קטן, סבתא וחבר.
מתחילה ללמוד בסמסטר קיץ, תואר הנדסאי בהנדסת תוכנה משולב במדעי המחשב ומדעי החיים.
עוד שבועיים נכנסת לתפקיד ראש צוות חומרה ווירטואליזציה במדור סיסטם.
ק. תורן של יום העצמאות.
ועדיין, יו"ר שגרירות סאנידייל בישראל. אם כי זה לא בא ליידי ביטוי באופן משמעותי בחיי היום יום שלי.
שלשום בערב הייתי בטקס יום הזיכרון בבית הספר. מיותר לציין שלא הייתי שם מאז שסיימתי, שזה מצחיק, כי הייתי ביומיות בשנתיים הקודמות. זה אף פעם לא הסתדר.
אבל להיות שם במדים, וקצינה.. היה בזה משהו אחר. לבוא במדים זה דבר אחד, אבל להצדיע בהמנון, זה מקרב אותך בהרגשתך כמה רמות פנימה, לתוך הקולקטיב הזה.
הטקס עצמו היה אמביוולנטי מבחינתי. מאוד אמביוולנטי. אבל הכניס אותי לState of mind קצת שונה.
כשהגעתי אתמול ליחידה, אחרי שכולם הלכו כבר הביתה, ישבתי באינטרנט וחיפשתי דברים על אלכס. במשך שעה ישבתי וקראתי וצפיתי וחשבתי על אדם שהכרתי, היכרות ממש שטחית, שהיה עולם ומלואו. ובתמונות איתו אנשים שאני אוהבת.
במשך די הרבה זמן פחדתי מזה. פחד קצת לא מוסבר, וקצת כן. התנגנה לי בראש שיחה ספציפית עם שיר, שבה דיברנו על כמה קשה כשהחבר שלך קרבי ששורץ בגבול הצפון. וזה באמת היה קשה. וזה נגמר. לשתינו.
יש בי המון. המון לכתוב, לספר, לרקוד, להופיע, לצלם, לשחק, לצחוק, לבלות ולהיות.
ואני רק מתחילה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
