זו הפעם השלישית שאני מתחילה לכתוב את הפוסט הזה.

אני יושבת על המיטה השניה שלי, שהיא גם המיטה האהובה עליי, מביטה לעבר החלון שמולי ורואה את החורף, כפי שהוא בא ליידי ביטוי בצפון הארץ. פשוט יפיפה.

אני באמת לא יודעת על מה אני רוצה לכתוב. אני יודעת שיש בי חוסר סיפוק מבחינת ביטוי עצמי, הרבה דברים שהייתי רוצה לכתוב ברגע זה אבל משום מה המילים לא יוצאות כפי שהייתי רוצה שיצאו. עוברות בי המחשבות הרגילות, המעבר הקרב בצבא, עוד הופעה בסוף החודש, עולמות, השגרירות, הריקוד ובעיקר, ההבטחות לשנה החדשה.

אני לא יודעת מה אני רוצה לשנה החדשה. החיים שלי טובים. אבל בתור בחורה שלמדה לשאוף למקסימום, אני מתחילה לשאול את עצמי שאלות של מה אם, ואם ככה, ואם ככה. ולפעמים, אפילו רוב הזמן, השאלות האלה לא מובילות לשום דבר חיובי.

החבר שלי הציע לי להתחתן איתו.

שזה מצחיק, במידה מסויימת, כי השבוע נתקלתי במחשבות על פרידה. לא לחשוב על להפרד, או לרצות. אלא מה אם. וזה הפחיד אותי כל כך, שכשראיתי אותו ביום שישי, כל מה שיכולתי לחשוב עליו זה האם הוא יזרוק אותי בסוף השבוע הזה.

פראנויות חסרות בסיס, כמובן.

אנחנו שונים. אבל אנחנו כל כך משלימים אחד את השני, קוראים אחד את השני בדיוק מדהים, פתוחים ואוהבים. יש לנו את אותן השאיפות, אותם הכיוונים ואותם החלומות. לפעמים אני שואלת את עצמי למה אני בת 18, למה אני רק שנה בצבא, למה כל זה קורה לי עכשיו ולא בתזמון הנכון, ואני מאחלת שהחיים שלי והגיל הכרונולוגי יתחילו להסתנכרן כי זה עושה לי בלאגן. אבל זו לא אופציה, אני מניחה. מאוחר מדי לעצור את השעון, או להאט את הקצב.

כולנו רצים לאנשהו, בניסיון להשיג מטרות כלשהן, לנצל כל דקה מהזמן המועט שיש לנו על האדמה. אנחנו כל כך ממהרים לברוח מהילדות, מהתום, מהקרבה המשפחתית שנולדנו אליה. ורוב הזמן, זו לא הבחירה הכי חכמה. ככה נוצרים הרבה מבוגרים לא מתפקדים.

הרבה פעמים אמרתי לאמא שלי שאני אשתחרר, ואעבור לגור לבד. עכשיו זה כבר לא לבד, אבל זה אותו האישיו. אני כבר לא כל כך ששה לברוח, לצאת לעולם הגדול.

אני לא מפחדת. אבל אני חושבת שאני עדיין לומדת מה יש שם.

אני תמיד חושבת שעברתי הרבה בחיי הקצרים. אולי זה נכון,

עכשיו הבנתי שיש כל כך הרבה דברים שאני לא מוכנה אליהם. אין ספק שאתקל בהם, וזו לאו דווקא תהיה חוויה מרנינה.

אני יודעת מה אני רוצה לעשות עם החיים שלי. מה ההכיוונים שלי, מה המטרות שלי, ואפילו יותר טוב - מה היכולות שלי.

אני אמנם לא הכותבת המדהימה בעולם. ממש לא. לפתוח כמה מעמיתיי בישרא ולקנא. אבל אני יודעת לרתום את כל הכשרון והידע שלי להשיג את המטרות שלי. אפילו אם אלו מטרות נלוזות, כגון לגרום לאנשים לחשוב שהם רוצים לעשות דברים שהם בעצם רוצים לעשות אבל הם לא יודעים את זה. מניפפולציות על המוח המודע, בעברית. לא ברור אם זה כישרון על טבעי שירשתי מאמא, בנוסף לכמה אחרים, או פשוט יכולת שכנוע.

בהחלט ניתן לומר שצברתי בטחון עצמי, והערכה עצמית. בהחלט ניתן לומר שהשתן לא עולה לי לראש. עוד אפשר לומר, ואת זה אמרתי כבר למישהו השבוע, שרוב האישיוז שלי עם עצמי קשורים בצורה ישירה למשקל שלי. וול, עכשיו כשחזרתי לרקוד, כבר הורדתי קצת ממשקל גופי. רואים את זה בעיקר בהיקפים, אבל המשקל הרבה פחות מעניין אותי. אני רק לא רוצה שיחזור עניין הכרס המעופפת, ע"ע:

הזכויות שמורות לשני קגן. נדב, טאף.

חיפוש התמונות האלה הוציא אותי מרצף הכתיבה.

אמשיך אחרי שאחזור מהתגלית.

כמובן שאמרתי כן.

דנה.

רציתי לכתוב פוסט ארוך על יוגב.

על כל מה שעברנו ביחד,

על כמה שהוא חשוב לי,

ועל התקוות שלי, לעתיד שלנו.

אבל לפתע, הבלוג הזה נראה כל כך לא מתאים בשביל לאכלס שנתיים וחודש של היכרות, שנה וחצי של אהבה, ו21 שנות חיו של אחד האנשים הטובים ביותר שפגשתי בחיי.

יום הולדת שמח[באיחור של יום], אהובי.

כשאני רואה כמה פרקים של סדרת טלוויזיה ברצף, אני מקבלת את סגנון הדיבור שלה.

היום יצרתי לעצמי מונולוגים בסגנון 'עקרות בית נואשות' בעודי מנקה כתם שהציק לי בעין. מאוד ברי.

נתתי סיפור מסגרת לתקופה האחרונה בחיים שלי בדיוק כמו לוקאס ממגרש ביתי,

ולבסוף, אם זה לא מספיק, עדיין דבוק בי הסלנג של פארסקייפ.

המילה Fuck יצאה מאוצר המילים שלי, ופינתה את מקומה לFrell, שמתגלגלת על לשוני בצורה הרבה יותר קלילה.

אני מדברת הרבה לעצמי. לפעמים קל יותר לדבר כשאף אחד לא שומע.

אני מדברת לעצמי בכל סיטואציה. במיוחד בסיטואציות שבהם עדיף לשמור את המילים לעצמי.

ויכוחים קולניים תמיד נגררים לכיוונים לא טובים אם אחד הצדדים יורה את המחשבות שלו באופן הכי לא שקול.

מצד שני, בזמן סקס אני נוטה להזכר בדברים ששכחתי לעשות. זה קופץ לראש שלי,

וכמעט כמו כל דבר שקופץ לראש שלי ולא נאמר בקול רם, הוא נעלם ממש מהר.

האימפוטנציה שלי מתסכלת אותי.

לפני יומיים, שכבנו במיטה אחרי סקס, ופתאום נסגרתי.

הרגשתי שמישהו הוציא את כבל החשמל ממני והבטריה שלי דועכת במהירות שיא.

הסתובבתי לכיוון השני ובהיתי בדלת של הארון, מנסה למצוא שאריות אומץ לומר מה מפריע לי.

וזה היה שם. הדבר. שפשוט לא יכולתי לומר, ואני לא יודעת למה זה כל כך הפריע לי או תסכל אותי,

כי זה קורה. אנחנו בסך הכל בני אדם.

ואהובי היה שם, מכיר אותי כתמיד, ויודע שמשהו מפריע לי.

אבל פשוט לא יכולתי להביא את עצמי ללומר לו. במקום זה ביקשתי שיחבק אותי,

וזה תמיד מעביר לי את התחושה הרעה. מצחיק שאני זו שלא יכולה לדבר, זו שתמיד אומרת שאנחנו יכולים לדבר על הכל.

לא גמרתי. אלוהים, מתי הפכתי ליצור הזה שלא מסוגל להיות בסדר עם סקס, שסטטיסטית 7% ממנו לא מסתיים באורגזמה?

למחרת בבוקר, כשנפרדנו דרכנו על גשר הקריה, לא יכולתי להפסיק לחשוב שאני מטומטמת.

להרחיק מעליי את האדם שמעלה בי דמעות אושר במבט אחת על הקמיצה בידי הימינית?

בהחלט הדבר הכי טיפשי שאני יכולה לעשות.

אז הנה, אמרתי את כל מה שיש לי לומר.

אולי זה מה שיעזור לי.