היה זה לילה קיצי. האוויר הלח והחם הכה בפניו חסרות ההבעה של עומר. הוא הילך לו, בודד, אל שום מקום. לא היה לו יעד מסוים, רק ללכת ולחשוב. לחשוב על חייו, לחשוב על איך יהיה המצב כשיעזוב את חולון, הרי שהה בעיר זו כל חייו. עומר היה נער מתבגר, כבן 15. ימי החופש הגדול כבר קרבו אל קיצם, ועומר היה אמור לעזוב את חולון. הוריו תכננו לעבור לגור בפתח-תקווה. 'כמה קשה זה יהיה', חשב עומר לעצמו. עומר היה גבוה-קומה, עיניו ירוקות יפהפיות ושערו חום ומתפרע. הוא נחשב לילד נאה ומקובל בחברה. אך כעת לא ידע אם ימשיך להיות מקובל שם, בפתח-תקווה. ככלות הכול, זה לא קל לעבור דירה. הלילה כבר היה בשיאו. 02:15, ליתר דיוק. עומר כבר החל לדדות אל ביתו הקט. בדרכו רק החל לחשוב. לא חלף זמן רב, וכבר הגיע עומר אל ביתו. הוא פתח את דלת הבית עם המפתח, וכשחזר לא הופתע לגלות ארגזים ומזוודות בכל פינה ומקום. אביו צפה בערוץ האהוב עליו – "ספורט 5+", בעוד יושב על הספה ורגליו שעונות על שולחן הסלון.
"היי, עומר!" בירך אביו לשלום. אך עומר לא הגיב, כי אם רק המשיך אל דרכו. אביו, ירון, הבין את המתרחש. עומר כבר כמה ימים היה מדוכדך במצבו, מהסיבה שהם עוזבים את עיר הולדתו. 'אם רק יכולת להבין', חשב ירון לעצמו בצער. עומר פתח את דלת חדרו, נכנס וטרק אותה. היה תחום מסוים שבו עומר הצטיין במיוחד – הנגינה. עומר היה נגן גיטרה לא רע בכלל. ודווקא הגיטרה היא זו שניחמה את עומר ביותר. רק כשניגן לעצמו מנגינה נעימה, והצלילים הזורמים ניגנו באוזניו, יכל עומר להירגע, ולנגן. לנגן ללא תום. וזה מה שעשה. עומר פתח את דלת הארון הריקני ומשך משם את התיק הגדול והשחור שהחזיק את הגיטרה הקלאסית שלו. הוא פתח באיטיות את תיק הגיטרה, בעודו יושב על מיטתו. עומר נשען על הקיר והוציא מהתיק גיטרה מלאכותית, חומה ובהירה בצבעה. הוא החל לנגן את המוזיקה הזורמת של השיר "יש חלום", ונרגע לשמע הצלילים הנפלאים.
****
"העייפות גומרת אותי.." רטנה עדי, לבושה בפיג'מה היפהפייה שלה. עדי הייתה נערה מתבגרת, בת חמש-עשרה. שערה הזהוב גלש לאורכו עד הישבן, עיניה היו חומות כדבש ופניה בובה של ממש. ניצן הגיבה לכך ברשלנות. היא, לעומת עדי, הייתה נערה לא כל כך יפה. שערה שחור כליל, פניה מלאו פצעוני בגרות ועיניה היו כחולות כהות. 'היא יכלה להיות הנערה היפה ביותר!', חשבה עדי לעצמה, אך ידעה כי ניצן היא לא הטיפוס של הטיפוח והיופי. היא הייתה יותר נערה אדישה ואטומה.
"נו, תחכי רק עוד קצת!" התאמצה ניצן לשכנעה "אנחנו כבר מסיימות את זה"
למעשה, כל שהיו צריכות לעשות הוא לכתוב עמוד יחיד ואחרון על יסודות היקום. העבודה שלהן למקצוע מדעים. החופש כמעט נגמר, וצריך להיות מוכנים. אך עדי שוב הגיבה בעייפות, קמה מכיסאה ושכבה על מיטתה הרכה של ניצן. ניצן נאנחה באכזבה שתצטרך להשלים את העבודה לבד, אך הבינה את עדי. היא המשיכה לכתוב את החיבור הארוך לבד, אך נכנעה גם היא.
"אני לא מאמינה!" היא רטנה בקול "כבר סיימנו לכתוב ארבעה נושאים לא ארוכים, ועכשיו נתקענו עם נושא שנמשך כשמונה נושאים!" "אמרתי לך" אמרה עדי בקולה השחצני "לעולם לא נסיים את העבודה"
"אבל מה בדיוק את מציעה לעשות?!" התרגזה ניצן. עדי קמה מהמיטה, נעמדה על הרצפה הקרה, בעודה יחפה, והניחה ידיה על מותניה.
"את לא מנחשת?" שאלה עדי, כאילו הנושא ברור מאליו. ניצן ניסתה לקלוט את מחשבותיה המעוותים של עדי, ואז הבינה.
"את מציעה שניתן להילה לכתוב בשבילנו?" אמר ניצן בגועל. עדי חייכה, ולקחה את פלאפון הנייד של ניצן מהשידה עליו היה מונח.
"חכי, מה את עושה?! כמעט שלוש בלילה!"
"אז? בשבילנו היא תקום.. כבר שכחת מה היא חייבת לנו?" שאלה עדי. שאלה רטורית, כמובן.
"נו, עדי, את עוד זוכרת לה את זה?" הגנה ניצן על הילה. עדי החמיצה פנים, והניחה את הפלאפון בחזרה.
"טוב, לא משנה.." היא אמרה באכזבה "מחר.."
"קומי כבר, ישנונית!" אמרה הילה לאחותה התאומה, שני. קרני השמש האירו את פניה הבוהקות של שני. שני מתחה את ידיה, פיהקה פיהוק גדול וצעקני, והתיישבה על המיטה.
"מה השעה?" מלמלה שני, בעוד משפשפת את עיניה. הילה הצביעה על השעון הורוד והגדול שהיה תלוי ממש מול מיטתה של שני. שני הייתה עייפה מדי כדי לקרוא, ופשוט הרפתה מגופה. היא נפלה על המיטה, שוב פעם שוכבת, ועצמה עיניה.
"לא, נו!" צעקה הילה "אל תירדמי שוב.."
לאחר ששני לא הגיבה, התייאשה הילה וקמה מהכיסא עליו ישבה. הילה הייתה בחורה עדינה, שערה מתולתל, צבעו חום בהיר. עיניה היו חומות כהות בצבען, וגובהה ממוצע. היא התירה את הגומייה שאספה את שערה, ופרעה אותו. שני הייתה זהה להילה. כמו העתק, רק שהילה הזניחה מעט את פניה. שני הייתה הטיפוס הקפדני, ואילו הילה הייתה מגיבה לכך בצורה מעט שונה. אך לא ניתן להסתיר את העובדה שגם הילה מטפחת את פניה מדי פעם. הילה יצאה מחדרם המשותף שלה ושל שני, ופנתה לכיוון המטבח. אין בוקר טוב יותר מבוקר עם ארוחה מפנקת. הוריה של הילה היו כעת בחופשת נופש באילת, ובינתיים הילה ושני שהו לבדם בביתן. הן היו היחידות. הילה חיטטה במקרר, כשלפתע צלצל הפלאפון הנייד שלה. על הצג היה רשום בכתב ברור "הסנובית המפונקת". הילה גלגלה את עיניה, ועזבה את הפלאפון במקום בו היה. היא פנתה שוב למקרר, שנשאר פתוח, וחיפשה מאכל כלשהו.
"בוקר טוב" מלמלה שני, בעודה יורדת מגרם המדרגות. הילה לא הגיבה לכך. שני התיישבה בכיסא שממול לשולחן האוכל, טומנת את ראשה בין ידיה. הילה הוציאה מן המקרר שני מעדנים וחלב. בזמן שאכלה שני את המעדן שלה, הכינה הילה שוקו חם.
"סיימת את העבודה?" שאלה הילה, בעוד מוזגת את החלב אל הכוס.
"כן.." הגיבה שני "אני גמורה מעייפות"
"בסדר, תנוחי אחר כך" הציעה הילה בטון אימהי. שני הוציאה את ראשה מבין ידיה. מבט של הפתעה היה לבוש על פנייה.
"ולמה זה?" שאלה שני.
"כדי שלא תהיי עייפה" ענתה הילה.
"לא, טיפשה!" צעקה שני "למה פתאום את כל כך מפרגנת לי?" "את אחותי, לא?" שאלה הילה בשאלה רטורית.
שני הגיבה בגיחוך. הילה עיקמה פנייה, במבט של ייאוש.
"למה אנחנו לא יכולות להסתדר, לעזאזל?!"
"עומר, קום כבר!" צעק אביו של עומר. עומר רק התהפך על צידו, ומלמל כמה מילות שינה. אביו איבד כל שמץ של תקווה, ופנה אל המטבח לאכול ארוחת בוקר לבדו. בזמן שהכין ירון תה חם לעצמו, נשמעה דפיקה רמה בדלת. ירון נבהל לרגע. 'מי כבר יכול לבוא אלינו?', שאל ירון את עצמו בליבו. הוא פתח את דלת הבית באיטיות. אך כשראה מי עומדת מבעד לדלת, נעתקה נשימתו.
"אל תדאג" אמרה האישה המוזרה בפיזור נפש "לא באתי הנה בשבילך.. שכחתי את אלבום התמונות שלי מהילדות.."
"הם במגירה הראשונה, במזנון הסלון" ענה ירון, בעוד מסדר את צווארנו. האישה המוזרה הייתה אישה נאה במיוחד. שערה בבלונד צבוע, עיניה ירוקות ויפהפיות. האישה פנתה אל הסלון, והוציאה את האלבום. היא יצאה מסלון ביתם ופנתה ליציאה. ירון הרשה לעצמו לנשום כעת. אך בשנייה שעמדה האישה לצאת מן הבית, שמעה רעש מחדר קרוב.
"מה זה היה?" שאלה האישה "לא אמרת שאתה גר לבד? או עם המופקרות שלך?!" "זה לא הזמן!" זירז אותה ירון "להתראות!" ירון טרק את דלת הבית בפניה. הוא נשען על הדלת, והתנשף עמוקות. עומר הגיח מצידו של ירון.
"מי זה היה?" שאל עומר בקול רדום.
"סתם.." שיקר ירון "טעות"
"טעות?" חזר אחריו ירון בשאלה "לבית? אבא, עליי לא תעבוד.. מי זה היה?" "ברצינות!" המשיך את שקרו ירון "שליח הדואר התבלבל ברחוב"
"אה.." החל עומר להאמין "תכין גם לי תה, בבקשה"
ירון חייך, ופנה להכין את התה שביקש עומר. עומר התיישב על כיסא מול השולחן במטבח, והניח ראשו על השולחן. הוא תהה אם באמת קרה מה שאמר לו אביו. זה נשמע לו מוזר.
"חזק?" קטע ירון את מחשבותיו. עומר הנהן. ירון המשיך בתעסוקתו כשנשמע צלצול הטלפון. ירון המשיך בשלו, ועומר המשיך להתבטל.
"אתה לא מתכוון לענות?" שאל אביו. לאחר שלא שמע כל תשובה, פנה אל הטלפון והרים את השפופרת.
"כן?" שאל "מי זה?"
"לינוי, ידידה של עומר" החזיר קול מתוק מהקו השני "הוא בבית?"
"רק רגע, בבקשה" אמר ירון, ושם ידו על השפופרת. "בשבילך, זו לינוי"
"תביא" אמר עומר, וקם לענות לטלפון. הוא הרים את השפופרת, בעוד ירון המשיך בהכנת התה.
"הלו" אמר עומר בקול רענן יותר.
"עומר?" שאלה לינוי "אתה עושה מסיבת פרידה?"
"היית חייבת להזכיר לי את זה?" שאל עומר. היא פלטה 'אופס...' מן הקו. "בסדר, לא משנה"
"אבל כבר שאלתי!" היא צעקה "אתה עושה?" "לא, אני שונא פרידות" הוא ענה קצרות.
"עומר, להכין את התה חזק?" שאל ירון. עומר הביט בו במבט חודרני ורצחני. ירון קלט את המסר, וחזר לתעסוקתו.
צ'וצ'ושלי?!!!! י'מוכשר!! מתה עלייך!!
אז.. מאמישלי?! תמשיך ת'סיפור:P:P!!!
מקווה שנהנתם.. ואם לא?! קפצוווווווווו!!!!!!!!!!!!!!
אוהבת הכי הכי הכי הכי!!
אופקושששששששששש:-*
תגובות..!? חובה!!:P:P
ההיתייייייייייייייי... ורקקקקקקק בשביל הילד הזה!!!!!D:
צו'צ'ה!!D:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
