גלוב.

לכבוד יום השואה (והעבודה שלי בספרות):

צל צהוב יורד ממני.

ומתחנן אני לאלי שלא יהרגני.

הייתי פעם ילד רך ותמים,

היום משתדל אני לחיות את החיים.

זוכר אני איך פעם למדתי ושחקתי.

הו, איך מפירות האושר קטפתי.

איך ביתי היה שקט,

אך עכשיו הכל כבר מת.

בכדי לחיות הסתתרתי,

ואף בפרך עבדתי.

וגם כשגופי לא עמד עוד,

נפשי בי עמדה עד מאד.

ובזמן שללחם ליבי גווע,

משפחתי הופרדה, וליבי קפא.

ובחושך המוות והבדידות,

הצלחתי לשמור על שפיות.

והיום מידי פעם חושב אני,

על מליון ילדים וחצי,

שמזלם לא שפר כשלי,

וכעת עליהם שומר אלי.

יזכור.