ואז לפעמים מחשבה עולה, וכמו מים חמימים

בעורקים הקפואים זורמת, וללב המאובן מחזירה פעימה.

זיכרון קלוש של זמן שהיה מלבה את גחלי העבר,

מנזל את הדם ונוסך בגוף רכות ותנועה.

והמים על גדותיהם עולים ומסדקים קטנים זולגים.

ניצוץ קטן של געגוע חושף תמונות שהוצבו בעלטה,

מסיר הלוט מעל חלום לעתיד שלא יבוא.

והמים את התודעה מציפים, ובתוכם הגיגים כאבן שוקעים.

וכשהשמש עומדת באמצע שמיים, והכל נראה לעין.

המים רותחים ומבעבעים, את האיברים הפנימיים צורבים.

הפתיל הגיע לקצהו, ובפיצוץ מים ודם החוצה פורצים.

נותר רק הפיתוי, לחזור למקום שלא היה ולא יהיה,

וכל שנותר הוא לחכות ללילה ולהביט בלב ששוב קופא.