מחברת סודית

החודשיים האחרונים היו פשוט גיהנום בשבילי.

כל יום היה גרוע מקודמו והמצב הלך והתדרדר עם כל נשימה שלי. התעוררתי כל בוקר אל מציאות שונה וחנק בגרון.

ליזי התאוששה די מהר מהוירוס שתקף אותה ואני נשמתי לרווחה, אך לא להרבה זמן. באותו שבוע אני ומייקל רבנו מאוד. הריב היה גדול וחזק יותר מכל ריב שהיה לי אי פעם בחיים. הכול כמובן התחיל מכמה שטויות שמישהו פלט ואיכשהו נאמרו בציניות דברים שנלקחו ברצינות מוגזמת.

הרגשתי שמייקל שקוע בעצמו, בעבודתו, בחבריו יותר מדי. אף פעם אל הייתי מקניטה אותו על זה שחוזר מאוחר הבייתה, או על זה ששוכח לקנות דברים שביקשתי. כנראה שאותו ערב היה העילה להתפרצות כל אותם הדברים שנאספו לי עמוק בבטן.

אולי זלזלתי בעצמי ולא היה לי כל כך נורא שמאז שעברנו לארה"ב בילינו בצורה משמעותית פחות זמן אחד עם השני. אז נכון שביליתי עם המשפחה הנהדרת שלו, ויצא לנו ללכת לכל מיני פיקניקים ומפגשי חברים. רוב הזמן ביליתי עם הבנות לבד, בחיק הוריו, אבל לבד. הערכתי אותו מאוד על זה שהוא עובד קשה על מנת לקדם את עצמו בחיים ולכלכל את משפחתו שאני יודעת כמה שהוא אוהב אותה, ונהנתי לראות אותו יוצא עם חבריו בערבים ואף לטיולים בני כמה ימים, הוא הראה לי תמונות ואני שמחתי על האושר שלו.

כמה שאני לא מכבדת את עצמי אני בחיים לא אתן לאף אחד לפגוע בבנות שלי, אפילו לא לבעלי. בתקופה האחרונה הוא בילה איתן פחות ופחות זמן. אומנם קים עדיין קטנה ולא כל כך מודעת לסביבתה זו לא סיבה לא לבוא ולהגיד לה לילה טוב או לקחת אותה לנשום אוויר בגינה. ליזי לקחה את זה יותר קשה כמובן. היא מאוד אוהבת את מייקל ותמיד התגעגע אליו כשלא היה חוזר בזמן לארוחת הערב.

כנראה שזה שהוא לא היה איתה בזמן המחלה שלה גרם לי לדאוג. אני לא יודעת מה עובר עליו וכשכמה פעמים ניסיתי לברר הוא פשוט תירץ בעייפות, לחץ בעבודה או שסתם היה אומר שהכול מושלם. אני יודעת שזה שקר.

כשליזי החלימה לקחתי קשה את העדרויות הממושכות שלו ואז הגיעו הריבים. הוא טען שאני פרנואידית ומדמיינת שטויות, הוא צעק שהוא עושה מעל ומעבר כדי שיהיה לי ולבנות טוב. אמרתי לו שיהיה לנו טוב כשהוא יחזור הבייתה לארוחת ערב בזמן ויקרא לבת שלו ספר לפני השינה.

אותו שבוע בכיתי כל לילה. כאב לי הלב על ליזי ועל קים והיכנשהו בפנים ריחמתי גם קצת על עצמי, ראיתי חברות שהכרתי שם נהנות עם משפחתן ואני כנראה קינאתי בהן.

עם הזמן המצב רק החמיר עד שהגיע למצב שהוא לא חזר לילה אחד הבייתה. אני והוריו דאגנו מאוד. לא ישנתי כל הלילה, חיכיתי לו. הוא חזר בשעות הצהריים וטען שבגלל עומס בעבודה ישן אצל חברו לעבודה שגר קרוב יותר. הוא תירץ בצורה לא הגיונית למה לא התקשר והלך לישון.

יומיים אחרי זה, לפני חודש, הודעתי לו שאני חוזרת לארץ. הוא אמר שהוא לא יכול כרגע בגלל תקופה קשה בעבודה ליסוע איתי ואני אמרתי לו שאין צורך שיסע איתי כי אני רוצה לקחת ממנו הפסקה. יכולתי לראות בעיניים שלו שהוא היה שבור וכאב לי הלב עליו. אך הוא לא ניסע להיתנצל אלא רק כעס יותר על כך שאני מתנהגת כמו ילדה.

הוריו ניסו לשכנע אותי להישאר אך סירבתי בנימוס וכעבור 4 ימים כבר הייתי בבית עם הבנות.

אני לא חזרתי לדירה שלנו. אחי הביא לי דברים שלי, בהתחלה גרתי עם ההורים ועכשיו לפני כמה ימים עברתי לאחותי. אני לא עובדת ככה שאני יכולה לשמור גם על הילד שלה.

מייקל התקשר אל בית הורי כמה פעמים. רוב הפעמים לא הייתי בבית ויצא לי לדבר איתו רק פעם אחת. הוא התעניין בשאלות כלליות והתחמק מהבעיה שלנו.

אני מרגישה שבורה, כאילו מישהו הוציא ממני את כל האוויר. הבנות שלי הן כל מה שנשאר לי ואני פשוט מתמוטטת.

אני אובדת עצות. אני מאוד אוהבת אותו ואני רק חולמת על לחזור לזרועותיו אבל הוא צריך להבין שאני לא אהיה שם לנצח וזאת כנראה ההוכחה לכך.

חזרתי לכתוב כי זה עושה לי נעים לפרוק ככה הכול ואני באמת צריכה עידוד מכל סוג כי כרגע אני לא רואה איך החיים שלי יתקדמו בלעדיו.