לפעמים חוזרים לי היימים שאני מרגישה חסרת תועלת,מרגישה שאני לא שווה-והכל בגלל הסביבה שאני נמצאת בה.

אני כל היום לא עושה כלום,מרגישה שלא רוצים לסמוך אליי ושאני לא שווה כלום.איך אפשר להתעלם מהתחושה הזו?

שזה ככה יום יום..ואני לא רוצה שבגללם הם יורידו את הבטיחון עצמי שלי,את האמונה בעצמי.

זה קשה לבוא למקום כל יום שהאנשים שם חושבים שהם "חכמים" ממך ואתה לא שווה כלום-שעליך לא סומכים.

אז למה בכלל עשיתי את כל המלחמה הזו כדי להיות שם-היום.?כדי להרגיש חוסר מעש?כדי להתחיל להרגיש חרטות?

קשה לחיות בסביבה שמזלזלת בך.

שלא מבינה את מה שאתה מרגיש.

שמזלזלת בהתנדבות לצבא,שחושבים שהם לא שווים,שחושבים שהם יכולים לעשות הכל.

שאין בהם יכולת.

אני יודעת שזה ממש עוד מעט מסתיים,אבל זה קשה ומעיק בלב.

ואני חייבת קצת לפרוק,כי אני מרגישה פגועה מבפנים.

התנדבתי לצבא,עברתי מלחמה ארוכה עד שישארו לי את התנדבות,.

וגם כמעט חשבתי כמה ימיים לפני שהכל יהיה אבוד ולא אוכל להתגייס

בגלל עניין קטן.

לבסוף הגיע היום המיוחל,שכלכך שמחתי שעליתי על המדים והתלחתי את השירות הצבאי..

אבל,אחרי כל המלחמה הזו,החלום שלי להיות בצבא וללבוש את המדים שכלכך רציתי,

שכלכך רציתי להרגיש כמו כולם..שייכת,לא שונה.

הכל התהפך אני רוצה כבר לסיים עם המסגרת שכזו שמהתחלה זלזלו,וגרמו לי להרגיש חסרת תועלת.

והכל זה בגלל האנשים האלה שהיו שם..

האנשים האלה שחושבים שהם "יודעים הכל"

שהם "חכמים" "ובעלי ידע"

להתנדב לצבא זה כלכך נפלא

וצריך להיות המון הערצה וגוואה

ולהבין שמישו שהתנדב סובל מבעיות בריאותית...

שמרגיש בחיי היום יום שלא אחרת,שעובר המון דברים

מאשר החברים שלו-שזו התמודדות עם המחיים.

וצריך להיות על כך הערצה שהצבא אמר לו

אתה יכול לא להתגייס ולעשות מה שאתה רוצה.

אבל בחר להתנדב,להיות כן כמו כולם-למרות הכל.

מתוך כתבה שהייתה לפני שנה וחצי

על המתנדבים:

נידמה לי שהשירות בצבא הוא פחות חשוב כאן.

העיקר המאמץ היום יומי ,של הגוף של הנפש ליהות רגיל .כלומר המוגבל מוצאי אנרגיה עצומה להתיצב  בקו הפתיחה. ומשם כבר צריך לחופר עוד מעיין להתקדם, בצעד מתאים עם האחרים"