אני לפעמים מרגישה את עצמי כאישה לביאה . ששומרת על הבית ויקרים לה עם מאמץ להיות בשליטה שדברים יהו בתנועה ושיגרה.  זה סוג שמירה על עצמי והבית,  המשפחה הקטנה שבנינו עם החיית מחמד שלנו שחלק ממשפחה.

הלביאה שבי נלחמת שהבית ככל שאפשר בצורה בסיסית יתנהל טוב וגם בזוגיות לאהוב ולדאוג שהבנזוג של הלביאה ירגיש טוב רגשית או פיזית .

ומה עם הלביאה? מתי היא מוצאת לעצמה מקום לנוח אחרי מאמצים אלו? איפה מלבד לבית יש לה מקום להרגיש בטוחה לשחרר בכי שצריך או רגשות , כדאי שיהיה כח להמשיך בכל יום מחדש .

יש לי מקום בפגישות כשאני הולכת  

יש לי כאן מקום בבלוג שחזר

יש חברים שיודעים להיות קשובים בצורה הדדית שמוסרת את רגשותיי.

מחר שוב להביאה תצא למסע , זה נותן לה ביטחון מול החיים ועצמאות .

 וכן שלא תהיה לבד ברגשותיה ולהרגיש בטוחה כשצריכה.