אנ לא יודעת איך בכלל להתחיל לכתוב את זה,

אני לא יודעת איזה מילים למצוא ,ולתאר את מה שאני מרגישה,אני לא טובה בדברים האלה כלכך.מרב שזה עצוב.

אתמול,הייתה עסקת החטופים.משפחות קייוו לטוב קיוו לתקווה שיקירהם יחזור הבייתה .כל המדנה קיוותה לתקווה הזאת.אבל ,התקווה הזו לא הייתה כיפי שרצינו כלכך לצערי.ואני לא מסוגלת לתאר את המילם את מה שאני מרגישה כאשר אני חושבת ,על החטופים שחזרו -מתים,

עצוב לי לנסות אפילו לתאר מה עובר על המשפחות

אני יושבת ומסה לחשוב מה עם הילד שלנו גלעד שליט.מנסה לחשוב על החיים שלו שנתיים ושבוע כמעט,סגור בתוך חור קטן ושחור .,לחשוב איך החיים שלו השתנו עכשיו ,שזו טראומה לכל החיים...

מנסה לחשוב על הילד שלנו גלעד שליט,איך הוא מרגיש מה הוא חושב,.

על ההורים שלו שמחכים לשובו..

מה יהיה ילד שנו?

אני לא מסוגלת לכתוב יותר מידי על נושאים כאלה כואבים.

עצוב לי שאנחנו צרכים לעבור תמיד את הכאבים האלה,שילדים שלנו נחטפים,שילדים שלנו נהרגים.

אני חושבת אעצור פה את הכיתבה,קשה לי לתאר במילם את העצבות הזאת.

בקשר לפוסט הקודם אני מרגישה יותר טוב.

היה לנו טיול מהצבא וממש לא רציתי לצאת

והמפקדת האחראית עליי ממש התעקשה

ואני גם התעקשתי איתה שלא לצאת

ופחדתי כבר שהיא תעניש אותי!!

לבסוף יצאתי רק ליום הראשון של הטיול

לפעמים צריך לבחור בבחריות הגרעות

וחזרתי היום

.היה יחסית דיי טוב.

והעיקר שזה כבר עבר...

אני רוצה להגיד לכולם תודה על התגובות של הפוסט הקודם

ועל התמיכה וההבנה.

אני מאוד אוהבת אתכם

חח אין לכם מושגגגגגגגגגגגגגג כמה!