הצורך שלי לשחרר מעוקות שוב מתעורר,זה חשוב זה צריך.אי אפשר להדחיק ולהתעלם.

אני לא אשקר קשה לי עם המחלה.

אני יודעת ומכירה אנשים עם בעיות אחרות שהיה להם זוגיות שהם התחתנו שהם חוו אהבה.

שהם הצליחו ללמוד לקבל את עצמם ולדעת שמגיע להם..

אבל ,אני לא מצליחה לגביי עצמי .מרגיש לי שאם אכיר מישהו "בריא" ואצטרך  לספר לו על המחלה בשלב  כלהוא במערכת היחסים שאפיל עליו פצצה,יש שם ברקע של המחלה דברים לא נעימים ודיי מתקשרים בשרשרת  אח לשניה .

מי שראה אותי באמת ,או במתונות יכול להבין למה אני אומרת קשה לי עם המראה שלי.אני יודעת שיש לי פנים יפות ,אני יודעת שיש לי עיינים יפות, אני יודעת שיש לי גוף טוב. אבל זה לא ממש עוזר לי שזה ניראה שונה מעולם..ואני לא רוצה שיגדו לי יש אנשים נכים מרותקים ונראים אחרת והנה הם נשואים.אני עכשיו נמצאת במקום אחר.אני נמצאת במקום שאין לי מישהו,אני נמצאת במקום שלא יכולה לקבל את זה.שעמוק בלב אני רוצה לשנות את זה.שלא אראה לעולם מוזר.לא רוצה את זה,לא רוצה להראות יותר מידי שונה,לא רוצה להראות יותר מידי מיוחדת.

ולהרגיש פחדים שיש אנשים שמסתכלים אליי מוזר בגלל זה.שאולי גבר שאכיר ואספר לו את האמת  הוא לא יקבל אותי כמו שאני ,אולי זה יפחיד אותו,אולי זה יפחיד את המשפחה שלו.

עמוק בלב אני תמיד חושבת שהחברה שגדלתי בה התעללה בי,רק בגלל המראה הזה .כי הייתי שונה.הייתי אחרת מעולם לא ראו מישהו כזה.והעדיפו לשים אותי בצד.אולי למדתי בגלל זה להתמודד במצבים השרדותיים לבד,ותנאי שדה לבד.אבל זה בכלל לא היה כיף וזה לא נעים ללכת שנים למקום שרק עושים ממך צחוק.

ושאתה ממשיך לשתוק ,כי אתה ביישן מידי,כי אתה עדיין מידי,ואז הכל בתוך הבטן עד שיום אחד הכל מתפרץ וזה כואב.

אני רוצה לזכות בבעל אהוב

אני רוצה לזכות באהבה עצמית

מתי ,מתי ייגמר מסע הפחדים מהמחלה ,מתי אוכל להגיד שנולדתי מחדש ויהיה פתרון למחלה הזו

ואספור את השנים שלי מחדש ,מהיום שבו מצאו את הפתרון.-התרופה של האנשים בעולם מתפללים בליבם יום יום.ובמקום תרופה רק יתמודדיות ללא פתרון הם עוברים.

אתמול היה לי לילה קשה הכל יצא,

עשיתי שיחה לתוך הלילה עם חבר קרוב כולי מלאת דמעות העיניים כבר כבדות ואדומות מדמעות .

הכל יצא לא יכלתי יותר להחזק את זה לבד בלי לספר לאנשים הקרובים

על המחלה.

אני הבנתי שאם לא אספר לאנשים שקרובים אליי ,אז איך אוכל לספר את זה לבני זוג הבאים?

ומתי אתן לעצמי לאהוב את עצמי למרות מחלה הזאת,איך אוכל לשכנע את עצמי שיכולים לאהוב אותי גם עם המחלה?

שהמחלה זה משהו שולי.

השיחה מאוד עזרה לי ועשתה לי טוב .

אבל כואב לי חזק בלב.שאני יודעת שיהיה לי קשה לספר הכל לבן זוג שאכיר,שאני לא יודעת אם לפרט דבר בדבר,שאני לא יודעת מתי זה יהיה הזמן מתאים,לתת לו להכיר אותי ואז לספר?? לספר בהתחלה,אבל אולי הוא יפחד ולא ירצה לתת לי צאנס וללמוד מי אני ומה מסתתר בתוך הלב שלי ואת הנשמה שבי??

או להגיד חלקי לא רוצה להפחיד אותם .לא רוצה שהם יהו עיוורים בגלל זה ויעזבו אותי ולא יהיה מישהו שימלא את הלב שלי באהבה.

אני רוצה להעניק  אהבה כמו כולם רוצה לקבל אהבה,רוצה להרגיש שזה מגיע לי.

שהוא לא יפחד ללכת איתי לבדיקות שצריך ,שיחזיק לי שם תמיד את היד שאזדקק לו.

שאדע שהוא איתי נלחם ואיתי אוהב .

קשה לי להתנתק מהפחדים של המחלה

קשה לי לשכוח זיכרונות ילדות לא נעימים בגלל "מראה" מהמחלה ..

קשה לי להבין שיכולים לאהוב אותי

עם או בלי מחלה .

ושנים לגביי שנים וזה גדל וגדל ,התחושה שאם אספר למישהו הוא יפחד ויברח מימני .

הרגשה שאני אשמה,הרגשה שהמחלה היא אסון!!

לכל אדם מגיע לו שיאהבו אותו ,גם אם הוא חולה ,גם אם הוא נכה.הוא בן אדם יש לו אישיות

הוא יכול להעניק אהבה גדולה הוא רוצה לקבל את אהבה הזו.הוא רוצה גם את התשוקה,הוא רוצה גם את החברות שבאהבה ,רוצה גם להתרגש לקבל את החיבוק מבן/בת הזוג שלו ולחיות חיים משופתים.

העולם לפעמים מובדד אנשים שהם קצת שונים,לא מצליח לראות שיש בהם הרבה מעבר,לא מצליח לראות שבעצם גם אם אדם חולה,או נכה ,מסתתרת בו אישיות מיוחדת ,נשמה,רגשות,אהבה!

עפרה חזה

19 בנובמבר 1957 - 23 בפברואר 2000),

מחר אני בת 22.

שואלת את עצמי מה עשיתי בשנה של השחרור שלי

והתשובה היא :

כלום

אני לא מצליחה להתקדם עם עצמי,כלום לא זז .גם אם מנסה .גם אם רוצה .גם אם מודעת כמה זה חשוב.

יש כלכך הרבה מכשולים בדרך.שהלוואי שאצליח לשבור אותם ולנצח.

בצבא "דאגו" להוריד לי את הביטחון עצמי שלי.

שעכשיו אני מזלזלת בעצמי לא מעט.

נפלתי לתוך מפקדים שלא ידעו ולא נתנו לי צ'אנס לראות אם אני שווה משהו.

ישר שמו אליי תוויות ועוד יותר יורד הביטחון העצמי .

עצוב לי שכולם בגיל הזה

עבודים

לומדים

מתכננים עתיד

מתכננים משפחה

יודעים לשאוף ולדמיין איפה הם יהו עוד 5 שנים

ואני לא.

13.2.2010

הייתי בחיבוקים במתנה והזמנתי מישהו שיבוא שהוא כלכך רצה והשתוקק להיות איתם.

הפגישה איתו הייתה מוזרה הייתה תקופה שדיברנו מעט במסנג'ר אחד עם השני.

ואז ,אמרתי לו שהוא מוזמן לבוא לחיבוקים במתנה.כאשר הוא הגיע הוא חיבק את כל האנשים

ומימני התעלם וזה היה דיי מוזר,לא הצלחתי להבין מה עבר עליו,הרי דיברנו בפרטי הוא הכיר אותי

ורצה מאוד לבוא לשם.

לאחר מכן דיברתי איתו במסנג'ר למה הוא לא חיבק אותי ,הוא הרי רצה כלכך לבוא.

התשובה שלו הפתיעה אותי כלכך..הבן אדם חושב שהוא מושלם,התפאקתי לא לענות לו מה אני חושבת.

הוא אומר לי שהוא מחבק בחורות רק יפות והוא לא אוהב את התווי פנים שלי..ושרק אני נאה בשבילו

אז , הוא בחר לא לחבק אותי.והוא מנסה "להתנצל" ולהגיד שיש לי אופי יפה מבפנים.

הבן אדם לא מסתכל על עצמו כניראה,,אף אחד לא מושלם .וניתנת חיבוק זה מתנה באמת

לא שופטים לפי מראה,דת,גזע או מין..עושים את מאהבה.

אנשים שחוכים מה זה לחיות באהבה להעניק חיוך טוב לאנשים,לעניק מבט טוב ..לדעת לקבל אחד את השני.

בלי לשפוט אותם בגלל שמישהו בעניו הוא לא ניראה טוב.כל אחד יש ל אופי ייחודי משלו.כל אחד יש לו עולם משלו  ואישיות מיוחדת ..וצריך לאהוב בני אדם כפי שהם.ובטח ובטח בחיבוקים שנותנים במתנה,כדי לשמח.שנותנים לפעמים גם אפילו חיוך לאנשים.זה אהבה בין בני אדם.שנעלמה ונעלמת לאט לאט לצערי.