לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה


הבלוג שלי הבמה שלי ,המקום הסודי שלי , יומן באינטרנט . המקום שבו אפשר להקליד את מה שאני מרגישה ,לפרוק את הכל. התרפיה הזאת משחררת אותי ועושה לי יותר טוב .

Avatarכינוי:  engel1

מין: נקבה




הבלוגים הקבועים שלי
קוראים אותי

מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    מרץ 2009    >>
אבגדהוש
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
293031    

 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

3/2009

לא יאמן מה הסוף?


מה זהו ?

תכף זה הולך להגמר,אבל יש את הצורך לכתוב על כל מה שהיה,על כל התקופה.

אי אפשר שלהתעלם מיזה,ששנה וחצי בשירות צבאי התנדבותי לא לסכם את מה שהיה.?

נכון שאי אפשר? נכון זה לא נתפס? גם לי לא!

אבל,פרידות מגיעות מתי שהוא בחיים,וצריך להפרד.

להמשיך הלאה,לחיים האמתיים מה שהרבה נוהגים לומר,אה?

 

 

כמה שזה קשה לי,כמה שאני לא תופסת,ומדחיקה את זה עד הרגע האחרון.

אבל,בתוך הלב שלי ממש עצוב לי.ממש מרגישה שבקרוב כאלו משו יקחו מימני

משו מהלב,שיחסר,שיותר עצב...והשאלה שתמיד נשאלת בראש אם מישו יזכור אותי? יזכור את אנג'ל?

 

בתקופה הזאת עברתי הרבה .ופה אני יכולה להיות הכי אמיתית שיש

בלי מפקדים צבועים בלי שאני אצטרך לדבר בצביעות מול כולם.

 

אני זוכרת את יום הגיוס שלי...

הגעתי לשכת הגיוס וישר התחלתי לעשות שם קצת תמונות

איך אפשר שלא,שחייל חדש תמיד בא להתגייס מצטלם בלשכת הגיוס

מול השלט "בכורכים הבאים ללשכת הגיוס"

אני זוכרת איך נתתי את צו חח שניתן ליי ממש כמה יימים לפני .שאין לי  מושג עדיין בדיוק מה הסידור הזה

לתת למתנדבים צו בשניה ה90 לא הדקה 90.

לחייל אחד,ותוך כמה שניות השם שלי הופיעה בשלט הגדול הזה.

ואני ועוד כמה חבר'ה מתרגשים וחוששים עלינו למניבוס.

כן מינבוס, כי זה מתנדבים והיינו  רק איזה 80 בערך.

 

הגענו לרכבה שאמרו לנו להשאיר את כל התיקים

כי את התליך אי אפשר לעשות עם התיקים

חח אבל השארנו את התיקים נועולים וקשורים

אבל לקנו את כל התכולה שהייתה בתוכו.

 

ובזה התחיל המסע שלנו

צילומי שיניים.

טביעת עצבעות .

התמונה של החוגר .

הבדיקת דם הזאת באעצבע החיסונים.

ושאולות

שאלות

ואז

והלכנו ללעות על מדים.

ומעכשיו?

זהו אנחנו לא ילדים

אנחנו חיילים.

איך אני זוכרת את הפעם הראשונה שהמפקד

קרא לי חיילת סדרי את התיק שלך..

*****

אדלג על הטירנות שלנו ,היא ממש הייתה קצרה

במשך 5 ימיים.אבל סה"כ היה ממש נחמד

וכיף. ולא רצינו לעזוב אותה,רצינו עוד שבוע טירנות בכיף.

 

הגעתי ליחדה שלי,

אבל לא היה כלכך משו

אבל הצלחתי להתגבר  על הקצינים.

 

כי הדברים שאני רוצה אני נלחמת עליהם

אבל,הרגשתי לצערי לפעמים הרבה חרטה

הרבה עצבות,הגשתי שבגלל הקצינים הללו

הם מורידים את הבטיחון עצמי שלי,את הערך עצמי שלי.

 

אבל,אני לא וותרתי והמשכתי..כל הדרך

עם הרבה כאב,בדידות.

 

וספרתי את היימים שלי כמה עוד נותרו לי להיות שם.

נסיתי למצוא לי דברים נחמדים שאוכל להנות בשירות שלי

שיש רק בצבא :-) והצלחתי למצוא וממש זה היה נחמד.

וגם מיזה אצטרך להפרד.וזה יחסר

 

ואז עברתי למקום אחר

שגם שם בעצם מזלזלים בחילים שלהם.

שהם רוצים שיהיה להם חייל/ת מרמורים מעצמם וישתקו ואני לא מגזימה.ככה זה לפעמים אנשים שהם בעצמם מרמורמרים חסרי שכל ורגישות .בחיים,אבל מהם (המפקדיםהללו )לא יצא הרבה..

 

ועכשיו.?

עכשיו, עכשיו הסוף תכף מגיע.

 

והכרתי קצת יותר אנשים חדשים

חמודים מאוד

שנקשרתי עליהם מאוד

שכיף איתם

וקשה נורא להפרד.

לעזוב.

 

ואני בנתיים מדחיקה הכל..

למרות שאני רוצה לעזוב,כי עשו לי רע בכל התקופה הזו.

שגרמו לי לשאות את עצמי,מדוע התנדבתי.

 

 

זה מראה כל זה,שבין כל הרע,העצבות והבדידות לבסוף יכול לצאת רק טוב,אסור לוותר וללכת.

צריך לנסות להלחם לאורך כל הדרך,להאמין שבסוף כל רע,שבסוף כל סבל צריך לצאת משו טוב.

 

 

לסיום.,אני עדיין אגיד שאני לא מאמינה שאני עוזבת.

שאני משתחרת.

שעוד מעט אלך לבקו"ם אבל כדי להחזיר את המדים.

שמשם רק מלפני שנה וחצי  יצאתי עם מדים,יצאתי משם חיילת טריה וצעירה ..

 


4/4/09

זה מתקרב ומתחיל להיות עצוב..

קשה עם הפרידות -שעכשיו התור שלי לעזוב את המקום .

אבל ,הכל ישאר בלב.

כי הייתה חוויה,,והרגשתי שבאמת אנשים אוהבים אותי בעולם הזה.

שאנשים אכפת להם מימני,שלאנשים יש להם חיבה כלפי..

שכיף לי להיות איתם ולהם איתי.

ולשבת לפעמים ביחד ולדבר

ולהרגיש את המבט (הידודות\חיבה\אהבה)

זו הרגשה נפלאה בלב.

שתשאר מקום מיוחד עבורם אצלי בלב

מקום עטוף באהבה .

אהבה שלא נשכחת

ואיש אותה לא יקח

כי ,היא כבר אצלי בלב שמורה היטב.

 

 

-יבואו ימיים אחרים

 

 

נכתב על ידי engel1 , 31/3/2009 21:46   בקטגוריות אישי, אהבה, צבא  
29 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של נדב ב-10/4/2009 12:46
 



כמו כולם,כימעט


מחכה ליום המיוחד,יום הגיוס.

שבו אעלה על המדים.

ארגיש כמו כולם.

מחכה לחוות את החוויה הבלתי נשכחת הזו.

את חווית ההכרות של האנשים החדשים.

מחכה להתרגש בסוים הטירונות(חמישה ימיים)

בטקס ההשבעה,הבלתי נשכח.

התמונה לקוחה

מגיוס אוגוסט2007 :)

 

מחכה לעשות את תפקידי בנאמנות ובכל יכולתי.

מחכה להרגיש,כמו כולם,כימעט.

 

אך ראשי מתמלא הירורים רבים,מה אומר

לחבריי(מהתיכון)מדוע עשיתי טירונות כה קצרה.?

,מדוע אני בעצם מתנדבת.?

 

        הסבר על השיר:

 

קודם כל,סוף סוף ניתן לי אישור על גיוסי בצבא,בהתחלה הם עשו לי קצת בעיות.

עם עניין תאריך הגיוס שלי,ועל סביבות רפואיות קטנות .אבל עכשיו ניראה,שהכל בסדר?!

וכל מה שנותר לחכות לצו גיוס ,וליום הגיוס שבאוקטובר!!

וכמו שכתבתי בשיר  בבית האחרון,יש לי תמיד את השאלה הזו בראש,

מה אומר לאחרים (החיילים שאשרת איתם חברים מתיכון)מדוע אני מתנדבת,כי לא אוכל להסתיר זאת מחברי מהתיכון.

גיוס מתנדבים הוא גיוס אחר,הוא בתאריך מסויים,וגם בגיוס הזה גם בנים ובנות ביחד.

ובגיוס הזה הוא רק חמישה ימיים,לעומות טירוניות אחרות שהן לפחות חודש.

ויוצאים לחופשות קצורות,בזמן שחבריי יצאו לחופשות,אני כבר אסיים את הטירונות.

 

 

יהיה בסדר בסוף,נכון?


 

עריכה:

                 גיוס של אוגוסט המתנדבים ב tv

 

http://www.youtube.com/watch?v=QQjTxGzHw9A

כשראיתי את זה אתמול בtv נורא התרגשתי

וחכיתי היום כל היום שהם יעלו את זה !

 

מתוך הסרטון המילים שבהן הכי התרגשתי כימעט העלו בי דמעות:"נידמה לי שהשירות בצבא הוא פחות חשוב כאן.

העיקר המאמץ היום יומי ,של הגוף של הנפש ליהות רגיל .כלומר המוגבל מוצאי אנרגיה עצומה להתיצב

בקו הפתיחה. ומשם כבר צריך לחופר עוד מעיין להתקדם, בצעד מתאים עם האחרים"

עכשיו הסרטון עובד =) מקווה  תודה רבה על העזרה למישמיש וגרין על העלת הסרטון

                           


9.9.07  יום הולדת לנוני

נכתב על ידי engel1 , 25/3/2009 19:38   בקטגוריות צבא  
64 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של engel1 ב-17/9/2007 16:18
 



נמאס כבר


לפעמים חוזרים לי היימים שאני מרגישה חסרת תועלת,מרגישה שאני לא שווה-והכל בגלל הסביבה שאני נמצאת בה.

 

אני כל היום לא עושה כלום,מרגישה שלא רוצים לסמוך אליי ושאני לא שווה כלום.איך אפשר להתעלם מהתחושה הזו?

 

שזה ככה יום יום..ואני לא רוצה שבגללם הם יורידו את הבטיחון עצמי שלי,את האמונה בעצמי.

זה קשה לבוא למקום כל יום שהאנשים שם חושבים שהם "חכמים" ממך ואתה לא שווה כלום-שעליך לא סומכים.

 

אז למה בכלל עשיתי את כל המלחמה הזו כדי להיות שם-היום.?כדי להרגיש חוסר מעש?כדי להתחיל להרגיש חרטות?

 

קשה לחיות בסביבה שמזלזלת בך.

שלא מבינה את מה שאתה מרגיש.

שמזלזלת בהתנדבות לצבא,שחושבים שהם לא שווים,שחושבים שהם יכולים לעשות הכל.

שאין בהם יכולת.

 

אני יודעת שזה ממש עוד מעט מסתיים,אבל זה קשה ומעיק בלב.

ואני חייבת קצת לפרוק,כי אני מרגישה פגועה מבפנים.

 

 

התנדבתי לצבא,עברתי מלחמה ארוכה עד שישארו לי את התנדבות,.

וגם כמעט חשבתי כמה ימיים לפני שהכל יהיה אבוד ולא אוכל להתגייס

בגלל עניין קטן.

 

לבסוף הגיע היום המיוחל,שכלכך שמחתי שעליתי על המדים והתלחתי את השירות הצבאי..

אבל,אחרי כל המלחמה הזו,החלום שלי להיות בצבא וללבוש את המדים שכלכך רציתי,

שכלכך רציתי להרגיש כמו כולם..שייכת,לא שונה.

 

הכל התהפך אני רוצה כבר לסיים עם המסגרת שכזו שמהתחלה זלזלו,וגרמו לי להרגיש חסרת תועלת.

 

והכל זה בגלל האנשים האלה שהיו שם..

האנשים האלה שחושבים שהם "יודעים הכל"

שהם "חכמים" "ובעלי ידע"

 

 

להתנדב לצבא זה כלכך נפלא

וצריך להיות המון הערצה וגוואה

ולהבין שמישו שהתנדב סובל מבעיות בריאותית...

שמרגיש בחיי היום יום שלא אחרת,שעובר המון דברים

מאשר החברים שלו-שזו התמודדות עם המחיים.

וצריך להיות על כך הערצה שהצבא אמר לו

אתה יכול לא להתגייס ולעשות מה שאתה רוצה.

אבל בחר להתנדב,להיות כן כמו כולם-למרות הכל.

 

 

 

 

 

מתוך כתבה שהייתה לפני שנה וחצי

על המתנדבים:

 

נידמה לי שהשירות בצבא הוא פחות חשוב כאן.

העיקר המאמץ היום יומי ,של הגוף של הנפש ליהות רגיל .כלומר המוגבל מוצאי אנרגיה עצומה להתיצב  בקו הפתיחה. ומשם כבר צריך לחופר עוד מעיין להתקדם, בצעד מתאים עם האחרים"

 

 

נכתב על ידי engel1 , 25/3/2009 19:19  
17 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של engel1 ב-31/3/2009 22:12
 



ה צ י ל ו



 

 


 

 

אלף ימיים!!!

 

אלף ימיים של קור

 

 

אלף ימיים של חושך

 

 

אלף ימיים של געגוע

 

 

אלף ימיים של בדידות

 

 

אלף ימיים של תקוות

 

 

אלף ימיים של אכזבות

 

 

אלף ימיים של של כאב

 

 

אלף ימיים של חושך ואי ודעות

 

 

אלף ימיים של בכי

 

 

אלף ימיים של מלחמה יום יומית

 

 

אלף ימיים של פחד

 

 

 

 

 

 

 

 

מדינה שתשכח את חיילה-סופה שישכחו אותה!



נכתב על ידי engel1 , 21/3/2009 20:17  
4 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של dEvil AnGel ThAtS Me ב-24/3/2009 13:00
 



אך חייבים להמשיך


החיים ממשיכים ,החיים חייבים להמשך..

קשה בתוך הלב עמוק לדעת שהחיים הללו הכל בנוי בהם בהלא ידוע,לא יודעת מה יקרה מה יהיה..

מנסה להמשיך לחיות,בשמחה ,בחיוך ובאהבה.

ולהגיד תודה על החיים שלי,על עצם קיומי!!!!

(כי מפחיד לדעת ש"נעלמתי" לכמה דקות בלי להרגיש זאת אפילו)

בלי לחשוב על הדבר שמצפה לי בפתח,התמודדות הזו,הקושי,הכאב..

אך,תמיד הכל יכול להתנפץ,כי אין באמת פתרון,כי אין משו שיפסיק את זה לתמיד...

ונדמה שהאנשים שרוצים רק לטובתי,שהם בעלי נסיון וידע רב בתחום רק רוצים לפגוע בי ולהזיק לי.ולנשמה שלי..

 

רק ביקשתי ורק רצוני לחיות בשלווה,בלי הכאב,בלי הכאב שנמצא בתוך הלב,כי לא יודעים מה יקרה

לא יודעים איזו בשורה תכאיב,תפיל אותך עכשיו,ועכשיו צריך להתמודד איתה,כי החיים חייבים להמשיך.

 

מה יהיה הלאה,כלכך מפחיד שכבר התרגלתי לכך יום יום,רק זה נמצא בתוך ליבי הולך איתי לכל מקום.

 

רק לחיות

 

עם השלווה

 

אהבה

 

 

 

הבריאות

 

לא מבקשת ולא בקשתי יותר.

 

 

רוצה לאחז בתקווה שהכל יהיה בסדר...

 

 

נכתב על ידי engel1 , 15/3/2009 19:05  
20 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של honey:) ב-23/3/2009 02:18
 



לדף הבא
דפים:  

26,459
הבלוג משוייך לקטגוריות: 20 פלוס , 30 פלוס , יצירתיות
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לengel1 אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על engel1 ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2025 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)