מה זהו ?
תכף זה הולך להגמר,אבל יש את הצורך לכתוב על כל מה שהיה,על כל התקופה.
אי אפשר שלהתעלם מיזה,ששנה וחצי בשירות צבאי התנדבותי לא לסכם את מה שהיה.?
נכון שאי אפשר? נכון זה לא נתפס? גם לי לא!
אבל,פרידות מגיעות מתי שהוא בחיים,וצריך להפרד.
להמשיך הלאה,לחיים האמתיים מה שהרבה נוהגים לומר,אה?
כמה שזה קשה לי,כמה שאני לא תופסת,ומדחיקה את זה עד הרגע האחרון.
אבל,בתוך הלב שלי ממש עצוב לי.ממש מרגישה שבקרוב כאלו משו יקחו מימני
משו מהלב,שיחסר,שיותר עצב...והשאלה שתמיד נשאלת בראש אם מישו יזכור אותי? יזכור את אנג'ל?
בתקופה הזאת עברתי הרבה .ופה אני יכולה להיות הכי אמיתית שיש
בלי מפקדים צבועים בלי שאני אצטרך לדבר בצביעות מול כולם.
אני זוכרת את יום הגיוס שלי...
הגעתי לשכת הגיוס וישר התחלתי לעשות שם קצת תמונות
איך אפשר שלא,שחייל חדש תמיד בא להתגייס מצטלם בלשכת הגיוס
מול השלט "בכורכים הבאים ללשכת הגיוס"
אני זוכרת איך נתתי את צו חח שניתן ליי ממש כמה יימים לפני .שאין לי מושג עדיין בדיוק מה הסידור הזה
לתת למתנדבים צו בשניה ה90 לא הדקה 90.
לחייל אחד,ותוך כמה שניות השם שלי הופיעה בשלט הגדול הזה.
ואני ועוד כמה חבר'ה מתרגשים וחוששים עלינו למניבוס.
כן מינבוס, כי זה מתנדבים והיינו רק איזה 80 בערך.
הגענו לרכבה שאמרו לנו להשאיר את כל התיקים
כי את התליך אי אפשר לעשות עם התיקים
חח אבל השארנו את התיקים נועולים וקשורים
אבל לקנו את כל התכולה שהייתה בתוכו.
ובזה התחיל המסע שלנו
צילומי שיניים.
טביעת עצבעות .
התמונה של החוגר .
הבדיקת דם הזאת באעצבע החיסונים.
ושאולות
שאלות
ואז
והלכנו ללעות על מדים.
ומעכשיו?
זהו אנחנו לא ילדים
אנחנו חיילים.
איך אני זוכרת את הפעם הראשונה שהמפקד
קרא לי חיילת סדרי את התיק שלך..
*****
אדלג על הטירנות שלנו ,היא ממש הייתה קצרה
במשך 5 ימיים.אבל סה"כ היה ממש נחמד
וכיף. ולא רצינו לעזוב אותה,רצינו עוד שבוע טירנות בכיף.
הגעתי ליחדה שלי,
אבל לא היה כלכך משו
אבל הצלחתי להתגבר על הקצינים.
כי הדברים שאני רוצה אני נלחמת עליהם
אבל,הרגשתי לצערי לפעמים הרבה חרטה
הרבה עצבות,הגשתי שבגלל הקצינים הללו
הם מורידים את הבטיחון עצמי שלי,את הערך עצמי שלי.
אבל,אני לא וותרתי והמשכתי..כל הדרך
עם הרבה כאב,בדידות.
וספרתי את היימים שלי כמה עוד נותרו לי להיות שם.
נסיתי למצוא לי דברים נחמדים שאוכל להנות בשירות שלי
שיש רק בצבא :-) והצלחתי למצוא וממש זה היה נחמד.
וגם מיזה אצטרך להפרד.וזה יחסר
ואז עברתי למקום אחר
שגם שם בעצם מזלזלים בחילים שלהם.
שהם רוצים שיהיה להם חייל/ת מרמורים מעצמם וישתקו ואני לא מגזימה.ככה זה לפעמים אנשים שהם בעצמם מרמורמרים חסרי שכל ורגישות .בחיים,אבל מהם (המפקדיםהללו )לא יצא הרבה..
ועכשיו.?
עכשיו, עכשיו הסוף תכף מגיע.
והכרתי קצת יותר אנשים חדשים
חמודים מאוד
שנקשרתי עליהם מאוד
שכיף איתם
וקשה נורא להפרד.
לעזוב.
ואני בנתיים מדחיקה הכל..
למרות שאני רוצה לעזוב,כי עשו לי רע בכל התקופה הזו.
שגרמו לי לשאות את עצמי,מדוע התנדבתי.
זה מראה כל זה,שבין כל הרע,העצבות והבדידות לבסוף יכול לצאת רק טוב,אסור לוותר וללכת.
צריך לנסות להלחם לאורך כל הדרך,להאמין שבסוף כל רע,שבסוף כל סבל צריך לצאת משו טוב.
לסיום.,אני עדיין אגיד שאני לא מאמינה שאני עוזבת.
שאני משתחרת.
שעוד מעט אלך לבקו"ם אבל כדי להחזיר את המדים.
שמשם רק מלפני שנה וחצי יצאתי עם מדים,יצאתי משם חיילת טריה וצעירה ..
4/4/09
זה מתקרב ומתחיל להיות עצוב..
קשה עם הפרידות -שעכשיו התור שלי לעזוב את המקום .
אבל ,הכל ישאר בלב.
כי הייתה חוויה,,והרגשתי שבאמת אנשים אוהבים אותי בעולם הזה.
שאנשים אכפת להם מימני,שלאנשים יש להם חיבה כלפי..
שכיף לי להיות איתם ולהם איתי.
ולשבת לפעמים ביחד ולדבר
ולהרגיש את המבט (הידודות\חיבה\אהבה)
זו הרגשה נפלאה בלב.
שתשאר מקום מיוחד עבורם אצלי בלב
מקום עטוף באהבה .
אהבה שלא נשכחת
ואיש אותה לא יקח
כי ,היא כבר אצלי בלב שמורה היטב.
-יבואו ימיים אחרים