דיאלוג בחשיכה:

מוכנים לצאת למסע שכולו חושך,מסע שלא רואים דבר רק את החושך?

קודם כל יש ללכת ביחד בקבוצה ולהקשיב למדריך,המדריך יהיה איתכם צמוד לאורךכל המסע.

ישנם מצלמות מיוחדת הן אבטחה שיכולות לישמור על הבטחון.

אוקי,מתחילים,נתחיל ללכת בשביל חשוך וקצת צר,ניתן להרגיש את הקיר בצד ימין.__

לאט לאט מרגישים  שהמרחב גדל,ואנחנו לא צמודים זה לזה,ומחפשים מישהו כדי ליהות בטוח שהוא לא לבד.

ולא הולך לאיבוד.הנה אנחנו עולים על גשר המדריך מזהיר שיש מדרגה קטנה..אנחנו הולכים בגשר נאחזים במהקה השמאלי    

ואי עשינו סיבוב סביב עצמנו,מזל שהמדריך פה הנה הוא מראה לנו כיצד להסתובב ולהכנס לדלת יש פה דלת.

.כן אני מרגשיה שיש פה דלת לחדר אחר.מה זה לאן אנחנו נכנסים יש פה חבל מברזל,,ואי שומעים את הים .

אנחנו הגענו לים.המדריך אומר שאנחנו הולכים להפיל קצת וויורדים לתוך אוניה

המדריך מושיב אותנו על כסאות האוניה כלנו צפופים,

,ואי מעניין אם באמת אמור ליהות פה צפוף או אנחנו הצטפפנו לבדנו.?!     

   המדריך שואל מוכנים להפלגה??חלקנו צועקים לא וחלקנו צועקים כן,אנחנו עדיין לחוצים ולא מבינם מה שקורה מסביב

 לחוצים מהחשיכה ..,לא רואים דבר,רק הדמיון יכול ליראות.מרגישים את האוניה על הים איך היא זזה על הגלים_

הנהג של אוניה מתחיל להתניע ושומעים את המנוע,מרגישים את הרוח שם הים והמי ים משפריצים מעט..עלינו והבריזה של הים והרוח

ווו האוניה מפילגה נורא מהר,מתי זה יגמר?? כולם שואלים

..הנה סוף סוף זה ניגמר

ושוב אנחנו הולכים בחשיכה מוודאים שאנחנו לא לבד ומחפשים כל הזמן מישהו לבדוק שהוא לצידנו.

מתחילים לישמוע  את הרחוב

מרגישיה  אופניים בצד.

                                .אחחחחחחחח נטקעלתי בפדלים שלהם.

הגענו לשוק איזה ריח טרי של פירות וירקות.

לאחר שיצנו מהשוק הלכנו לשקם,קנינו בחשיכה ואכלנו בחשיכה.

המדריך עוזר לנו להתיישב ביחד,הרגשתי שאנחנו יושבים יחד במעגל,המדריך התישב עלידי.

כולנו אוכלים ביחד ושותים.אכלתי גם אני בחושך ביגשתי מאחד הקצינות לטעם מהבטונים שקטנה,

כי לא לקחתי איתי כסף קטן.

שאלתי את עצמי מעניין את החוויה ליקנות ולשם,אך זו גם חוויה למצוא מישהו שקנה בוטינים ולמצוא את פתח השקית ,ושהוא ידע להושיט את ידו שאוכל להתכבד מעט.

המדריך סיפר על עצמו,סיפר שהוא כבד ראייה.

היה לו קול כזה כמו קריין ברדיו-חלקנו חשבנו שהוא עוסק בכך.

וכל הזמן הזה ניסנו לדמיין איך הוא ניראה

המדריך ,אבל לא קריין הוא עוסק במוזיקה ומנגן.

אחרי שאכלנו שתינו ונהנו,

התקרבנו לאור ,כן כן,זה אור מתקרב הלבן הזה זה האור.

היינו בדיאלוג בחשיכה בצבא,נסיתי לכתוב מן סיפור כזה ,לנוסות להמחיש לכם את המרגש בחישכה.

זאת חוויה לא נשכחת,קצת קשה לתאר,ואולי פיספסתי פרטים,אבל רציתי לתאר את זה בדרך שתריגשו את זה כמציאותי.

יקירים שלי,

שימרו על עצמכם תמיד האריכו את מה שיש לכם ושמחו בזה-הכי חשוב ואימרו תודה על מה שיש .האמינו לי החיים זה מתנה.

שבוע נפלא

אוהבתתתתתתתתתתתתתתתתתת

אתכם המון

מתוך הבלוג של רועי ,שכתב מהו געגוע,והציע (קישור) לבגלוגרים לכתוב מהו געגוע בשבילם (קישור),החלטתי שאני רוצה לכתוב מילים על מהו געגוע בשבילי.

געגוע,בשבילי שאני נזכרת בדברים הטובים

בימים שהיו מיזמן והיום הם אינם

,מעלים לליבי דקירה חזקה ללב.

געגוע בשבילי יכול להבות לבדידות ועצבות,

כי אותו אדם,אותם אנשים

לא לצידי יותר

ואני לבדי כשצריך אותם.

געגוע יכול ליהות בדידות

געגוע יכול לגרום לכאב

געגוע יכול לגרום לשמחה

הגעגוע להיות לפעמים חזרה ילדה

ללא דאגות

ללא כאב. 

אני מרגישה שנעלמתי קצת

לא עידכנתי כלכך וגם לא באתי לבקר אתכם.

אבל אני לא נוטשת.

קשה לי לפעמים לכתוב דברים.

ולפעמים מרגישה שאין לי מצברוח לדברים,וכאלו רוצה להתעלם מ"הבעיות"

אבל אני בסדר,ואיהיה בסדר.

מתגעגעת אליכם מקווה שהפעם אוכל יותר להכנס אליכם ולבקר אתכם-כי אני אוהבת אתכם המון

וחשוב לי שתזכרו את זה. 

שיהיה לכם סוף שבוע נפלא,אל תשכחו אף פעם לחייך ולישמוח,כי החיוך והשמחה עושים טוב,לכם ולכל הסביבה מסביב ואז עוד יותר מרגישים טוב על הלב.

שיר בעיפרון

בית הבובות

מילים: אמיר אטיאס
לחן: אמיר אטיאס

אל תשכח לשמוח גם בחלקי
ואל תמנע מלבכות כשעצוב
תנצל עד תום כל עוד אתה תמים
תלמד לוותר ואל תוותר על החיים.

כי בחיים הכל עובר
מטעויות למד והשתפר
מה שקולך הפנימי אומר, זו האמת שלך
לא, לסלוח זו לא חולשה
נצור אהבה בדרכך
ודע, את כל הסובב אותך.

אל תלך בדרכו של אחר
ואל תיכנע לחולשות שבגוף
שא בעול בכתפיים איתנות
ותאמין ותאמין, רק תאמין.

שבחיים הכל עובר...

,עצוב לי שאני יותר מידי סגורה עם עצמי.

עצוב לי שאני לא מרשה לעצמי לאהוב את עצמי כמו שצריך.

עצוב לי שאני לא יודעת להעריך את עצמי כמו שצריך.

עצוב לי שאני לא יודעת להאמין בעצמי באמת,

עצוב לי שאני לפעמים מרגישה שאני נלחמת עם עצמי,ושאני לא מרשה לעצמי לאהוב את מי שאני את מה שאני.

מרגישה . הרגשה כזו שכלאתי את עצמי.

יוצא לי להתעקל תמיד באנשים שאוהבים לצחוק אחד על השני.ולי זה קורה לא מעט לצערי.

בצבא ישנו חייל שלמזלי הוא לא עובד איתי,

אבל כמעט כל בוקר או שחוזרת הבייתה מהצבא אני רואה אותו.

הוא ילדותי וילד חסר טקט. .אני קודם אגיד לכם איך אני מכירה אותו....

הוא היה אמור להחליף חייל כל שהוא שעבד איתי לפני כמה חודשיים,ואותו חייל עם החוסר טקט שלו,רק שמע על התפקיד וברח,הוא אמר לי בזמנו שחשב שצבא זה קטיינה וצחוקים כל היום.

.אתחיל "לגעת" לנושא שאני רוצה לספר. הוא כל הזמן מציק לי על מישהו שרוצה אותי ואוהב אותי.-

ככה הוא אומר לי .

וכל הזמן שהוא רואה אותי קורא לי להגיד לחייל הזה שלום(שהוא טוען שהוא רוצה אותי ונדלק עליי).היום הוא מדבר איתי וקלטתי במהלך השיחה הקצרצרה,שהוא אכן מחזיק  את הסוללרי שלו ומצלם אותי-(בסרט ודיו)חוצפן קטן.!

קשה לי להבין את האנשים האלה שאוהבים לעשות מימני צחוק,||האנשים שאוהבים לעשות צחוק מאחרים.

מה יוצא להם מיזה אני לא מצליחה להבין-אה יכול ליהות שיוצא להם מיזה שהם נהנים לפגוע בזולת ולהוריד לו את הבטחון עצמי-?!-אבל מה מהנאה כ"כ בזה? אין לי מושג .אני יכולה לשאר שהם עצמם חסרי בטחון וחלשים.

ומנסים להראות לעולם שהם חזקים ורבי עוצמה...

אבל למה האנשים האלה

שחושבים שאני טיפשה,ששופטים לפי מראה .

ולעולם לא יפסיקו להציק ולצחוק ורק לגרום לרע.

אני לא נפגעתי מהילד החסר טקט הזה.

פשוט  זה משגע כבר שכל פעם שאני חייבת לעבור שם כדי להגיע לעבודה בצבא אני רואה אותו ,והוא צוחק עליי

וחושב שאני טיפשה.

מהיום אם הוא קורא לי אתעלם לא אענה ,אני חושבת שזה הכי טוב לפעמים מאשר לענות לאחר.

 אבל הכי מעצבן אותי ופוגע ששופטים לפי מראה ומחלטים ללא סיבה לצחוק ולפגוע תמיד

אם אני רוצה אני מסוגלת לענות לאחר,להראות לו שאני ייכולה לדבר לכעוס ושאני לא חלשה .

קשה לי להסביר את מה שאני מרגישה.אני יודעת שהרגשה הזאת שלי קצת גורמת לי למן מעוקה "הנמצאת רק בראש שלי."

וכל מה שאני צריכה לעשות זה לשנות את המחשבה וההרגשה תשתנה לבדה.אבל לא קל לי לשנות את הרגשת המעוקה שאני מרגישה בימיים האחרונים.למרות שנצחתי בחלקי בצבא,ועכשיו אני ממשיכה במסלול שבוא הצלחתי לפרוץ,אני מרגישה מעוקה וחוסר כוחות להמשיך את העבודה הזו שהכל ניראה לי כלכך טכני ויותר מידי מסמכים,קלסרים.לפעמים אני מסתכלת לעבר ניראה כאלו החיים היו הרבה יותר פשוטים ופחות דאגות.וישנם תמיד דאגות לגביי העתיד,הוא יכול לפעמים להפחיד.וכמה שיותר אני מעדיפה להדחיק אותו מימני.אני מרגישה שאין בי שום דבר.שאני חסרת תועלת ורק מנסה להלחם בלאהוב את עצמי כל הזמן.

וזאת מלחמה שאני לא אמצח בא.

יכל ליהות זה באמת הרגשה שנמצאת בראש שלי ,אבל זה לא קל כ"כ להגיד שזה בראש שלי ואני צריכה לשנות אותה.כי היא כבר שם,מצאה לה פינה חמה כדי להציק לי על הלב.

אולי אם אצליח באמת לנצל את החופש הקרב והבא אצליח להשתחרר מהרגשה הזאת.

שבוע טוב אהובים שלי

חודש מקסים נפלאים שלי

אוהבת אתכם לנצח