חשבתי איך לעשות פוסט לתחילת השנה החדשה ולאחל שנה טובה,העדפתי לא לכתוב פה את הדברים שאני מאחלת לעצמי .ואני לא רוצה ממש לפרט למה.. . 

קודם כל חשוב לי לכתוב פה ולאחל בשביל מדינה שלמה ולמשפחה :

גלדע,גלעד שליט .

שגלעד יחזור עלינו במהרה שיחזור עלינו השנה.

גלעד,שתחזור עלינו בריא ושלם.אני יודעת ורוצה להאמין שאתה חי,.קשה לי לדמיין מה שאתה עובר שם את הסבל .את הסבל שלצערי זה יגרור איתך לכל החיים.אבל ,אתה חזק גלדע,אני יודעת שאתה חזק .אני יודעת שאתה נלחם ועושה הכל.

גלדע,יש עוד הרבה אנשים שאכפת להם ממך ואוהבים אותך ומתפללים יום יום שתחזור למשפחה אהובה שלך.

ונלחמים ולא ייותרו עד שתחזוק לכאן.

וגם אני,.הלוואי נזכה  לראות אותך  כאן בארץ חוזר  ,בריא ושלם.. ומחבק חזק חזק את אמא ואבא ,שיגדו לך עכשיו אתה כאן,עכשיו אתה בטוח .

ולמדינה?

שנחיה כלנו באחווה יותר ,יותר באהבה שלא יהו מלחמות ,שניהיה יותר סובלנים וסבלנים..

שלא יפגעו אחד בשני .שלא נשמע עוד על הטרדות או התעלליות.

ובטח שלא נשמע על פיגועים ואנשים שנפגעים מתאונות ותאונות דרכים.

עכשיו  אכתוב קצת על השנה שהייתה ...

בשנה שהייתה התגייסתי לצבא-התנדבתי לצבא..אני זוכרת כמה שנלחמתי וחיכיתי מאוד שיגיע הגיוס שלי ואוכל לעלות על המדים

שאוכל להרגיש כמו כולם ושאני תורמת ולהתגאות בעצמי,שלמרות הפטור לא וויתרתי והמשכתי להלחם לאורך כל הדרך כדי להתנדב לצבא.

השנה חגגתי שנה לבלוג..שבבלוג כתבתי שירים,שירים שאהבתי להביעה דרכם את הרגשות שלי ולפורקן.

לפני שנה סיימתי את התיכון^^ שזה מרגיש לי ממש מלפני מאתיים שנים חחח..

שבשנה הזו בעיקר בזכות הצבא אני מרגישה שיותר צברתי ביטחון עצמי ומעודות כלפי עצמי להרבה תחומים.

(אבל,אני צריכה לצבור קצת יותר בטיחון עצמי!!)

ומה אני מאחלת לכל הקוראים שלי לחברים ולאנשים שאני אוהבת :-)

שנת אור ושמחה שנה שבא אף אחד לא ידע כאב ואכזבה.

שנה של הצלחה ואהבה,שנה של פריחה .שנה שתמיד נדע לשמוח מהרגעים הקטנים ונבין ונעריך כל דקה וכל שניה בחיינו.שנה שבא לא יהו ריבים,

שנה של בריאות .שנה שבא ניהיה חזקים ולא ניתן לאנשים להפיל אותנו להראות להם שאנחנו הרבה יותר חזקים מימה שהם חושבים ואנחנו יוכלים לנצח.

שנה של חיבוקים ,שנה שתמיד נכיר חברים חדשים והם יהו חלק מחיינו.

שנה של הגשמת חלומות ולהאמין בחלומות שלנו ולא לוותר ונדע שלבסוף אפשר להצליח וכל ההשקעה הייתה שווה מאוד!

אני רוצה להגיד לכל הקוראים שאני אוהבת אתכם מאוד

רוצה להגיד לכולכם תודה שתמיד הייתם ואתם איתי תמכתם והקשבתם מכל הלב שלכם ומלא אכפתיות.

אז שתיהיה לכולם,

שנה טובה !!!

חברים אמתיים ,הם אלה שתמיד יראו שעצוב לי.

חברים אמתיים,הם אלה שיאהבו אותי למרות כל מה שאספר ואפתח בפניהם.

***

חברים אמתיים,הם שידעו מה לומר כאשר עצוב לי.

חברים אמתיים,הם תמיד ירצו להיות בחברתי ולא להפסיק לישמוח , לחייך ולצחוק.

חברים אמתיים,הם לעולם לא יעזבני.

**

חברים אמתיים,הם תמיד ישמחו עם חיוך רכב על השפתיים-כשפוגשים אותי כל פעם מחדש.

חברים אמתיים,הם תמיד יהו לצידי בעת צרה ויעשו הכל כדי לכבות את הכאב במידה ויתישב על הלב.

*

חברים אמתיים,באש ובמים.

חברים אמתיים,תמיד יצעדו איתך ויתמכו בכל דרך שתבחר.

היום,

ביאסו אותי קצת והאמת קצת נפגעתי ממילים של אחת "מהחברות" לצבא.

ויצא לי לחשוב ולאחר שיחה עם מישו לצבא..

שיותר טוב עכשיו לגלות מי הם החברים האמתיים שלך מאשר שאחרי שנקשרים ואז נפגעים עוד יותר.

  נפגעתי וזה היה קצת יותר מידי "החפירה" שלה על.....

למה התגייסתי ושאני "פרירית" ושהמתנדבים עשו ת'טעות שנכנסו לצבא וכל מיני מילים טיפשיות ופוגעות..(אולי אני אשמה קצת ,כי העלתי את הנושא של צה"ל והתגיוסות לצבא )

אנשים כמותה,לא יודעים להעריך מספיק מה יש להם.

היא רוצה שיקבלו אותה בחברה בעולם הזה,בדיוק גם אני הייתי רוצה בכך...וגם עולם המתנדבים ועולם מהאוכלוסיה "השונה"

נטקעלתי בהרבה מקרים של מתנדבים,בהן הם מצבים "נפשיים" או פיזים.

ואני פשוט מצידעה להם לכל הכבוד.

ותמיד מתרגשת מחדש ושמחה מחדש לראות או להכיר חייל/ת מתנדב/ת.

אותה "חברה",חושבת שאם לא היינו מתגייסים היה יוכל להיות הרבה יותר טוב,כי היינו מרווחים הון,או הייני יכולים ללכת ללמוד.

אבל ,לא כל אחד יכול לעשות זאת.

יש מתנדבים עם מגבליות רפואיות שגם מקומות עבודה אומרים להם לא,שגם מקומות של המכללות יכולים להגיד לא לבעלי המגבלות..את המילה הכלכך פוגעת:" לא רוצה אותך כאן."

לכן יש לא מעט מתנדבים,שירגישו קצת רצויים בעולם,שיתן להם ת'הרגשה שהם יכולים ומסוגלים בדיוק כמו כולם למרות הבעיה הרפואית שלהם.והם לא מנסים כלכך להוכיח משהו למישהו,הם עושים את הכל באהבה למדינה שלהם ובזה שהם גם רוצים לתרום וגם רוצים להיות שייכים.

(אז , מה שאנחנו לא עושים תורניות או שירות מקוצר,העיקר התנדבנו ,ולא השתמטננו מהצבא....)

מתוך הכתבה שסודרה בקיץ שעבר (07)בערץ 11:

:"נידמה לי שהשירות בצבא הוא פחות חשוב כאן.

העיקר המאמץ היום יומי ,של הגוף של הנפש להיות רגיל .כלומר המוגבל מוצאי אנרגיה עצומה להתיצב בקו הפתיחה. ומשם כבר צריך לחפור עוד מעיין להתקדם, בצעד מתאים עם האחרים"

כל , פעם שאני קוראת את המילים האלה,

מרגישה התרגשות ענקית על הלב,דמעות עולות לעיניי..

כמה הלב יכול לסחוב

הלב ניהיה כבד.

קשה להחזיק את העבר.

את פצעי העבר.

מרגישה שהלב ניהיה כבד.

מרגישה שהפצע הזה השאר צלקת עמוקה

שלא תחלוף עם השנים.

כאב הלב רק מכביד עם השנים.

שרק אם מזכירים את כאב הלב מתחיל להקרע מבפנים

ואין מי שיתפור את פצעי הכאב.