בא לי לחזור לכתוב.
ככה סתם.
זה מתבשל בי כבר הרבה זמן. ואז קרו כל מיני דברים.
קודם כל הייתי בטוחה שאיבדתי את המוג'ו שלי. כל הבטחון שהיה לי נעלם. אולי
זו תל אביב. כל הסיפורים ששמעתי על עיר החטאים הלבנטינית עשו לי בילד-אפ כל
כך מטורף. לא ברור לי מה נסגר אבל מאז שעברתי לכאן, כל האנשים שהייתי אים
אלו אנשים ירושלמים. או אנשים שהכרתי כשהייתי ירושלמית. מי היה מאמין? אז
כשעברתי לתל אביב זכיתי בהמון חברים חדשים. אבל איבדתי את המוג'ו. אולי זו
התחרות הגדולה. אולי זו הקלות הבלתי נסבלת של העיר הזו. כל הזמינות הבלתי
אפשרית של האמפמ והעובדה שבכל רגע נתון משהו קורה. ואם שום דבר לא קורה,
תמיד אפשר ללכת לים. אולי זה דופק לאנשים את המוח.
המציל
כן, כן. אותו מציל משנה א' שלי באוניברסיטה. כשאני הייתי פדיקת קבלה
משועממת. באותה תקופה בכלל פתחתי את הבלוג. רק כי היה לי משעמם בעבודה. הוא
היה בין היחידים שידעו על הבלוג. איכשהו לא היה לי איכפת שהוא ידע. משהו
במתח בינינו גרם לי לבטוח בו. הוא היה אחד מההסתבכויות החד שנתיות שלי עם
אנשים בעלי בני זוג. אף פעם לא קורה כלום. שום דבר. יש לי חוש מוסר מעוות
אבל גם לי יש גבולות. דברים אפלטוניים בלבד. וזה אף פעם לא נגמר טוב, תמיד
לרעתי. הם נשארים עם בנות זוגם ואני עם תאוותי בידי.
זה בדיוק מה שקרה עם המציל. היתה לו חברה.
שלוש שנים אחרי, אני נכנסת לגלידריה בפלורנטין עם חברים. שלושה גברים
מסתכלים עלי נכנסת. אחד מהם מוכר. או שלא. או שכן. אני מסכלת עליו ועדיין
לא בטוחה. זה אתה? כן, זה אני. שיחת חולין בין יוגורט עם פירות יער לבין
סורבה פסיפלורה או משהו בסגנון. ישבנו בחוץ ונהינו מהאוויר הנעים לפני
שהעיר תהפוך לבית שחי אחד גדול. הם יוצאים והחברים שלי נועצים בי מבטים. מה
קורה איתך, דלות. איפה הקסם? ככה את נותנת לו לחמוק?
יזמתי עוד שיחה. מה אתה עושה היום, איפה אתה ומה מביא אותך לפורנטין?
המטוס. אני עושה דוקטורט מעבר לאטלנטיק. האינטלקטואל שלו תמיד הרשים אותי.
ולכמה זמן אתה בארץ? אני טס עוד שלושה שבועות. וואלה. וואלה. מה את עושה
היום? עובדת. מתחילה תואר שני שנה הבאה.
הוא ממשיך לעיסוקיו ואני לשלי.
החברים דוחקים בי לעשות משהו. אבל מה? תשלחי לו סמס. אין לי את המספר.
תשלחי לו מייל. מאיפה יש לי את המייל שלו??? אחרי30 שניות של גוגל נמצא
המייל נמצא. שלחתי מייל קצת טיזרי. קצת סקרן אבל לא חושפני.
במשך שבועיים לא שמעתי ממנו. עד שביום שבת הופיעה תשובה ממנו. התכתבות
קצרה, אחריה שיחת טלפון ואנחנו קובעים לדרינק שניים. אני תוהה ביני לבין
עצמי אם הכימיה שהיתה בינינו לפני שלוש שנים עמדה במבחן הזמן. לא שמישהו
בחן אותה... ובכל זאת, בחינה מעניינת. חזרתי בלילה הביתה והסתכלתי על הרצפה
של החדר שלי. בצעד תקדימי התלבשתי על החדר וניקיתי אותו. אם כבר להחזיר את
המוג'ו אז לעשות את זה כמו שצריך.
אחרי שני דריקנים ב
סילון שבקינג
ג'ורג', כמה רמזים עבים למדי מצדו שהערב הולך להסתיים אצלי בדירה והסכמה
אילמת מצדי אנחנו מוצאים את עצמנו בחדר שלי. כל הערב לא נגענו אחד בשניה.
וגם כשהגענו לבית הרגשתי שאנחנו מסתובבים במעגלים סחור סחור. אני עורכת
קומפיליישן מוזיקה סקסי ורעשני במיוחד שהשותף שלי לא ישמע שום דבר ממה
שהולך להתרחש והוא עסוק בגלגול. יושבים על המיטה, מתקרבים ומישהו קם. פעם
כוס מים, פעם סיגריה, פעם עדכון מוזיקלי. עד לרגע שהבנתי שמשהו חייב
להיעשות. נישקתי אותו. והוא נישק אותי בחזרה.
שעתיים אחר כך, אינסוף אורגזמות, כמה התכווצויות שרירים ברגליים (לא נראה
לי שהוא שם לב למשהו מוזר בין כל הגניחות והאנחות שלי) ואני מותשת לחלוטין,
עם דפיקות לב של רץ מרתון והוא מתחת לשמיכה. זה בדרך כלל הרגע שבו אני
מגרשת את הבחור לבצע את the walk of shame הבלתי נמנע. אבל הוא בכל זאת
מישהו מוכר ולא מישהו שאספתי ברחוב. אז אני מרשה לו להישאר ולבינתיים אני
עושה הכנות לפני שינה. אני לא מאמינה שאני צריכה לקום עוד שלוש שעות ולהיות
נוכחת בישיבה מתישה בעבודה. לא שיש לי תלונות. 4 שעונים מעוררים והעובדה
שיש מישהו מצדי שידאג להזיז אותי מהמיטה ואני הולכת לישון עם חיוך מסופק על
הפנים שלי.
7 וחצי לפנות בוקר.
כמה שאני שונאת בקרים שמתחילים לפני השעה 9.
התרחתי מים. קפה? כמה סוכר? אני הולכת להתקלח. יש עוגיות. אני יוצאת
מהמקלחת בשוק מהעובדה שיש עלי היקי של שרמוטה מתחילה בגודל של הודו על
הצוואר. WTF????? נו שוין. צעיף בסגנון דיילת ניינטיז ואנחנו יוצאים מהבית.
הוא מלווה אותי למונית. מבעד לקורי השינה שעוד אופפים את מוחי הרדום אני
ממלמלת משהו על רנדה וו לפני שהוא עולה על מטוס.
במילותיו האלמותיות של ג'סטין טימברלייק:
I'm bringing sexy back!
העובדה שהוא לבטח יקרא את הפוסט הזה
משעשעת אותי לעת ליל.
שיהיה חג גבינות טעים!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
