המייל שלך אתמול עירער אותי לגמרי. לא יודעת למה.

מעניין אם אתה ממשיך לקרוא את הבלוג. אי שם בקצה השני של העולם, מעבר לשתי יבשות וים אחד גדול. עסוק בפוליטיקות זרות, לא מבין את יחסי הכוחות ולא באמת זוכר אותי.

 

אתה בטח לא מכיר אותי ככה. מצד שני, אתה מכיר אותי בכלל?

 

פלורנטין, גלידה, שפיון, ג'ין אנד טוניק, 

 

הזזת אצלי משהו. אין לי מושג איך ומה. אחרי שלוש פגישות. ארוכות, אמנם, אך רק שלוש.  

והכל היה בסדר, עד המייל שקיבלתי ממך אתמול בלילה. הוא שאב ממני את כל האנרגיות. כל היום אני מסתובבת שפופה במסדרונות החברה, פיתחתי צינון רציני ופרשתי מותשת לביתי בשעה מוקדמת מדי.

 

החלטתי לנסות לתקשר איתך רק באמצעות מוזיקה. לשלוח לך שירים שעולים לי בראש במקום להלאות את שנינו במלים מיותרות. אף פעם לא היינו טובים במלים שאינן כתובות. פיקסלים שחורים על גבי רקע לבן. אתה  קראת את מה שהיה לי לכתוב ואני המשכתי לכתוב.

 

זה כאילו שעכשיו אני מתנהלת בשני מישורים. באחד, יש לי רגשות כלפיך, שבעיקר מתבססים על שלושה ימים בהם הזדיינו עד כלות הנשמה והנשימה. אבל גם דיברנו לא מעט. במישור הזה אני מרגישה כמו סמרטוט. במשירו השני המשכתי בחיים שלי כמה ימים אחרי שנסעת. לפגישה המקרית שלנו בפלורנטין לא היתה שום חשיבות לחיי.

 

הזכרת לי דברים ששכחתי. תיעדתי אותם לא מעט אבל הזמן נע רק קדימה ואני לא נוטה להתבוסס בנוסטלגיה. או שכן?