| היברנציה קיצית |
| 6/2010
הודו לי כי טוב
ביום שלישי בשעה הזו אני אהיה איפשהו מעל פקיסטן, או עיראק או משהו,
נא לא לתפוס אותי במילה. בכל מקרה, אני אהיה בדרכי להודו.
ואני בכלל לא טיפוס של הודו. הודו תמיד נראתה לי משהו מלוכלך מדי, מטונף
מדי, עני מדי, צבעוני מדי. ובאופן כללי המוני מדי. ואם יש משהו שני לא
סובלת זה המוניות. אם כל העולם מתלהב מזה, לא עושה את זה בהכרח טוב. אז למה
בכלל אני נוסעת?
הכל התחיל בזה שרציתי לנסוע לחופשה בקיץ, בעיות תקציב מנעו ממני להגשים את
החלום שלי ולנסוע לקובה רגע לפני שהאחים קסטרו מתפגרים ומעבורות עמוסות
בקוקה קולה ומקדונלדס ישטפו את רחובות הוואנה. אבל להגיע לשם זה מסובך ויקר
אז החלטתי לשמור את החלום הזה לירח דבש או משהו כזה. או לזמנים בהם יהיה
לי יותר תקציב...
בהתחלה רציתי ויאטנם, בתמונות נראה שם מגניב והחיבה למדינות קומוניסיטיות
הובילה אותי לבחור במדינתו של ההו צ'י מין והכוכב האדום. אבל אז עשיתי מחקר
קצרצר ברחבי הרשת וגיליתי שוויאטנם זה לא מקום לשהות בו בקייץ. ואז חשבתי,
אם אני לא סובלת חום, לחות ובאופן כללי מזג אוויר קיצי אולי כדאי שאני אסע
למקום גבוה, עם נופים מושלגים. מקום כמו צפון הודו.
בגובה 5000 מטר מעל פני הים, בחברת טיבטים, שאם הטיבטים בהודו מזכירים ולו
במעט את הטיבטים הסינים הם צריכים להיות אנשים מדהימים. נופים עוצרי נשימה
ואוכל מדהים. וסמים. ואנשים חדשים ותרבות לא מוכרת ומטבח חדש ויש כל כך
הרבה דברים שאני כבר לא מסוגלת למנות אותם.
היום עברתי אצל ההורים כדי לקחת את המוצ׳ילה. כשחיכיתי לאוטובוס שיקח אותי
מהפרבר השקט אל העיר הגדולה נזכרתי כמה אני אוהבת להרגיש את כובד המשקל שלה
על הגב שלי.
למרות שמדובר במשהו כמו 10 קילו, אם לא יותר, המשמעות של המשקל הזה על הגב
שלי, בקונסטלציה הספציפית הזו מזכיר לי את החופש הטוטאלי שאני נמצאת בו,
את המרחבים העצומים שמחכים לי ואת אינסוף האפשרויות שעומדות בפני. אם לעשות
בפעם העשרים פראפרזה על השיר של רוברט פרוסט: יש לי כל כך הרבה דרכים
לקחת, זה לא משנה בכלל באיזו אני אבחר.
ולבינתיים בבית הדברים אינם פשוטים כמו שהייתי רוצה שהם יהיו. אני והקולגה
חזרנו, אי אפשר בדיוק להסביר את זה אבל אחרי שבוע- שבועיים בהם לא היה לנו
ברור מה אנחנו עושים ואם הקרבה המחודשת הזו שלנו היא חברות עמוקה או שאנחנו
עוברים סוג של רגרסיה, החלטנו להחליט. ביום חמישי שעבר נכנסנו לבר. הוא היה אחרי שלוש
בירות וצ׳ייסר ואני אחרי מוחיטו וארוחת ערב דשנה שכללה דגים מתים ונאים עד
מאד באונמי.
ארבע שעות אחרי הוא היה פיכח ואני אחרי שלוש כוסות של ויסקי. ולא פיכחת.
בכלל. הכדור במגרש שלך אתה יכול לעשות מה שאתה רוצה. שזה תמיד פתרון טוב
כשאני לא יודעת מה לעשות. תחליט בשבילי. אני אזרום. כאמור, הבחור המדובר
אינו זורם במיוחד. אחרי המון לבטים הוא החליט שלא. לא אז לא. גם ככה אני לא
יודעת מה אני רוצה וגם ככה אני שקועה עד האגן בגעגועים למציל המסוקס שלי.
הוא ליווה אותי הביתה.
את יודעת מה? פעם אחת בחיים שלי אני הולך לעשות החלטה מהלב ולא מהראש.
יאללה! בואי נעשה את זה. אתה רציני? כן, פאק איט. אתה מודע חזה שעוד
שבועיים אני טסה להודו, נכון? כן, וזה יתן לנו זמן לבחון את העניינים. רגע,
אתה זוכר כשנפרדנו אמרת שאתה מאד אוהב אותי בתור בנאדם אבל אתה לא חושב
שתצליח להתאהב בי? כן, אני זוכר. ונראה לך שעכשיו תוכל להתאהב בי? כן. אני
לא יכול להבטיח לך שום דבר אבל אני יכול להגיד לך שאני לא מתכוון לחזור על
הטעויות שלי. ועשית לא מעט מהן. כן, הייתי חרא. לא התייחסתי אליך כמו שמגיע
לך. את בנאדם מדהים, הבחורה הכי סקסית שאני מכיר, הסקס הכי טוב שהיה לי אי
פעם ואני מת עליך. הפעם אני אעשה הכל כמו שצריך.
שבועיים אחר כך, אנחנו אחרי סקס באמצע המשחק המשמים של אנגליה- אלג׳יר, הוא
מנסה להתרכז במשחק ואני כותבת את הפוסט הזה. לשנינו כיף. רק שאני עוד
ארבעה ימים נוחתת בדלהי (קונקשן ארוך) בלי חבר ובלי ייסורי מצפון. או שזה
מה שגני אומרת לעצמי...
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
