כמה אפשר לחיות במצב מתמיד של נתינה ולא לקבל כלום חזרה?

אני משנה הרגלים.

משנה את ההרגלים שכל כך נוח היה לי להתמכר אליהם. אם לתרגם את זה לשפת הפסיכולוגיה זה מתורגם בעיקר להענשה עצמית ומחשבה שאני לא מספיק ראויה. די!

משנה מיקום.

נמאס לי שכל פעם כשאני חוזרת הביתה אני מרגישה את כל האנרגיה נשאבת ממני. איך גם כשאני ישנה 13 שעות אני מרגישה שלא ישנתי מספיק טוב. איך כל בוקר אני קמה ושואלת "בשביל מה לקום? גם ככה יהיה לי יום חרא כמו כל אלה שקדמו לו". נמאס לי שאני חוזרת הביתה לאף אחד לא אכפת מהקיום שלי, מצידם שאני אתפגר בחדר, אז אני עוסקת בכלום עד שכבר צריך ללכת לישון.

אם בגיל 18 אני סופגת כל כך הרבה חרא, רבאק- מה יהיה הלאה?!!?!?! די!

עברתי לגור אצל אחותי. זה מאוד הרגיז את ההורים, אבל הם יתרגלו לאט לאט לרעיון. אולי סוף סוף הם ירגישו בחסרוני אז זה יזיז להם משהו. טוב לי פה יותר. לא מרגישה שחונקים אותי. מרגישה שאני מתחילה לתת ביטוי לעצמי. ושאולי, יום אחד, כשאני נורא ארצה, אני אתחיל לאהוב את עצמי. לא יכולה לחשוב שלילי כל הזמן, כי אז החיים שלי פשוט ינציחו את עצמם ואני לא אצא בחיים מהמעגל הזה. יהיה לי נורא קשה לשבור את החומה הענקית שבניתי סביבי, שכוללת המווווון ציניות כלפי החיים. מצד שני, כל היצירתיות שלי פורצת ממני דווקא ברגעים של משבר, אז ככה שאם אני אופטימית לגבי העתיד- לא נראה לי שאני אמשיך לכתוב בבלוג, רק מדי פעם כשיהיה לי יום רע.

בכל מקרה, יהיה טוב. חייב להיות. אני אהיה בסדר. יותר מבסדר- אני אפרח, אזדקף ואתחיל להעריך את עצמי מספיק כדי שאחרים לא יוכלו לדרוך עליי יותר ולהפוך אותי לשק חבטות.