אז, פליטים.

מכיוון שזה הנושא החם, ולא רק בעמוד הראשי של ישראבלוג, אלא בכלל בתוכֵנו, החל מהגבול עם מצריים בואךָ תל-אביב,

פשוט אי אפשר להתעלם (אם נתעלם זה ייעלם?)

בכלאופן, אז בעניין הזה. באופן בסיסי ביותר, בכמה מילים, אפשר להגיד שאלו אנשים במגיעים ממדינות באפריקה כמו חוף השנהב, אריתריאה, סודן וכד', בהם מתנהלות מלחמות אזרחים או מלחמות גרילה נגד השלטון (לפעמים גם וגם), התושבים בורחים לכיוון מצרים, בעוד שגם מצרים זה לא מפלט ראוי במיוחד, כשהממשלה בקשרים טובים עם מדינות המוצא שלהם ולא מעוניינת בטובתם (בדצמבר 2005 היתה הפגנה של פליטים בקהיר, ו-180 פליטים בהם גם ילדים קטנים נרצחו מאש המשטרה. הממשלה דיווחה על 23 הרוגים בלבד.)

התחנה הבאה שלהם כמובן, היא צפונה לכיוון ישראל. אף על פי שישראל חתומה על אמנת ז'נבה, המחייבת אותה להגן על פליטים אלו, ברגע שהם מגיעים לגבול הישראלי אלו שנתפסים מובאים לכלא קציעות והשאר ממשיכים בדרכם לת"א, שם הם שוהים במקלטים מטונפים עם תנאי תברואה והיגיינה ירודים במיוחד.

כיום מוכרים כ125 פליטים לפי אמנת ז'נבה בישראל. פליטים אלו מוגנים בפני גירוש עד שישתנה המצב בארצם באופן שיאפשר את חזרתם הבטוחה למדינת מוצאם. בסה"כ 125 מתוך אלפים ואולי אפילו עשרות אלפים שחוצים את גבול ישראל-מצרים לפחות במשך תקופת זמן של שנה וחצי.

אפשר להגיד, ישראל לא מסוגלת לקלוט אותם. אפשר להגיד, קודם נטפל בבעיות שלנו ורק אח"כ בבעיות של אחרים. אפשר לסגור את הגבול למעבר. אבל מה שאי אפשר, הוא להתעלם מקיומם של אלה שכבר פה.

אסור להרשות להחזיר אותם למצרים, שתסגיר אותם למדינות מוצאם ולשלוח אותם למוות וודאי. אסור לתת להם לגור בתנאים מחפירים כל כך שלא הייתם מאחלים לאדם שאתם שונאים ביותר. אסור להגיד שהם לא מוגדרים כפליטים משום שהם ממדינה עוינת, אותה מדינה שמהשלטון העוין בה הם בורחים. אסור למנוע מהם טיפול רפואי ואח"כ להאשים אותם בהבאת החצבת לארץ (שבכלל הובאה במטוס מטיסה למזרח הרחוק). אסור לתת לשואה שנייה להתבצע, אסור להסכים לרצח עם ממש מול עיניכם.

מה כן אפשר לעשות?

אפשר להצטרף לפעילות של אחד הארגונים הפועלים בנושא, אפשר להביא ציוד למקלטים בדרום ת"א. אפשר לחתום על עצומות רבות שמפורסמות באינטרנט ומיועדות לרה"מ, אפשר להתעניין בפעילות של תנועת הנוער המחנות העולים שפועלת במקביל עם קבוצת נערים שמשוכנים כעת בקיבוץ נערן בבקעה, קבוצת פליטים בערד שהוקם עבורם מרכז חינוכי וקבוצת פליטים מאריתראה ששוכנו בחודש שעבר במחנה רעננה מרכז לתקופת זמן מוגבלת עד שיימצא להם דיור ועבודה, וכעת נשארו שם פליטים מעטים. אפשר להעלות מודעות ע"י שיעורי חברה בבתי ספר. אפשר לגייס בעיקר מזון יבש, כלי בישול, צעצועים ודברים בסיסיים ביותר ולהתקשר עם אחת האגודות שפועלות בנושא.

יש כלכך הרבה מה לעשות, אסור לראות ולהתעלם. כנראה שהכדור בידיים שלכם.

לקריאות נוספות:

קשר סין אל רצח העם בחבל דארפור, סודן

הדיקטטורה הסודנית האיסלאמית של רב אלוף אל באשיר אחראית למותם של מעל 400,000 אפריקנים בחל דארפור שבדרום מערב סודן.

מוערך שמעל 2.5 מיליון כפריים בחבל דארפור נעקרו מבתיהם ונמצאים במצב תמידי של מחסור, התמודדות עם מחלות ורעב כבד. בנוסף פליטים אלה מהווים מטרה לתקיפות רצופות בידי מילציות הפועלות בחסות הממשלה והן חלק ממדיניות מכוונת של טרור ורצח עם.

אוכלוסיית דארפור מתחלקת לשתי קבוצות- שבטים אפריקנים שחורים ושבטים ערביים. הטבח מבוצע בשבטים האפריקנים ע"י הג'נג'וויד, מיליציה מזוינת המגויסת מקרב השבטים הערבים ונתמכת ע"י הממשלה הסודנית.

מה הקשר של המשטר הסיני?

המשטר הסיני השקיע יותר מ10 מיליארד דולרים אמריקנים כדי לפתח את שדות הנפט של סודן. יותר מ-60% מהנפט המופק בסודן משמשים כדי לספק את מה שנראה כצמא שאינו יודע שובע של סין לנפט.

המשטר הסיני הוא גם ספק הנשק העיקרי של בדיקטטורה הסודנית האיסלאמית, המעבירה את הנשק לג'נג'וויד, המיליציות אשר מבצעות את הזוועות האכזריות בחבל דארפור.

בנוסף לתמיכה של המפלגה הקומוניסטית הסינית במפלגה של אל באשיר, והתעלמותה ממדיניות הטיהורים האתניים של מפלגתו, הטילה המפלגה הקומוניסטית הסינית וטו על כל מאמציה ונסיונתיה של מועצת הביטחון של האו"ם לשלוח לאזור דארפור כוח שמירת שלום או להטיל סנקציות.

כל זאת קרה עד שאנשים מסביב לעולם, אשר קיבלו השראה מהשחקנית מיה פארו החלו לדבר על "אולימפיאדת רצח עם".

מיה פארו הצהירה באופן חד משמעי בטלוויזיה האמריקנית כי "סין היא שותפה לפשע של רצח העם בחבל דארפור" היא המשיכה וציינה כי בזמן שסיסמת הרפובליקה העממית של סין לאולימפיאדה היא "עולם אחד חלום אחד" המציאות בחבל דארפור היא "סיוט אחד שסין לא יכולה להרשות לעצמה לטאטא מתחת לשטיח".

בעקבות דבריה הבמאי סטיבן ספילברג, שלקח על עצמו את האחריות האומנותית לתיעוד האולימפיאדה, התפטר כאשר לדבריו מטרתו היא לזרז ככל האפשר את הפסקת הטבח בדארפור.

אמנת הפליטים (עיקרי הדברים)

הגדרת פליט- "המונח פליט חל באדם הנמצא מחוץ לארץ אזרחותו... ובגלל פחד מבוסס להיות נרדף מטעמי גזע, דת, אזרחות, השתייכות לקיבוץ חברתי מסויים או להשקפה מדינית מסויימת ואיננו יכול להיזקק להגנה של אותה ארץ או אינו רוצה בכך בגלל הפחד האמור; או הנמצא עקב המאורעות האמורים מחוץ לארץ שבה היה קודם לכן מקום מגוריו הקבוע והוא חסר אזרחות, ואינו יכול לחזור לאותה ארץ או אינו רוצה בכך בגלל הפחד האמור"

זכויות הפליט- הזכות המשמעותית ביותר הצומחת לפליט, בעקבות הכרה במעמדו היא הזכות להגנה בינ"ל. מדינה לא תגרש פליט משטחה אלא בשל סיבות הקשורות בבטחון או בסדר הציבורי וגם זאת לאחר הליך תיקון הקבוע בחוק.

האמנה מונה שורה של זכויות מינימום אשר על המדינה החברה באמנה לספק לפליטים בשבטח. בכמה עניינים קובעת האמנה כי פליט יהנה מזכויות שאינן נופלות מזכויות אזרח במדינה- חופש הדת והחופש להקנות חינוך דתי לילדים (סעיף 4), זכות גישה לערכאות, זכות להנות מהחינוך היסודי (סעיף 22) והזכות להינות ממערכת הרווחה (סעיף 23). בעניינים אחרים יש לתת לפליט יחס שאינו נופל מן היחס לעובדים זרים השוהים כדין- זכות ההתארגנות (סעיף 15) והזכות לעבוד (סעיף 17)

איסור גירוש- סעיף 33 לאמנה קובע את העיקרון, המהווה את לב ליבה של האמנה לאמור "שום מדינה לא תגרש ולא תחזיר פליט באיזו צורה שהיא אל גבולות הארצות שבהן יהיו חייו או חירותו בסכנה מטעמי גזע, דת, אזרחותו, השתייכותו לקיבוץ חברתי מסויים או להשקפה מדינית מסויימת"

מחל"ף בראשית

בחודש מרץ 2008 נקלטו בקיבוץ נערן 17 נערים פליטים מאריתראה וסודן. בקיבוץ הוקם מרכז חינוכי שילווה את הנערים עד לקליטתם בפנימיות ברחבי הארץ.

זהו מכתבו של נוה מקיבוץ נערן, המרכז את הפרויקט בקיבוץ:

"נסעתי לתל אביב לראות את המקלטים בהם מתאכסנים הפליטים מאפריקה. אזור התחנה המרכזית נראה עלוב, מוזנח, שכוח. מקום שכמעט לא נמצאים בו ישראלים ילידי הארץ. אזור של חנויות רהיטים, מקררים משופצים, חנויות נעלים ברחוב נווה שאנן. עובדי בניין, עובדי קבלן, זרים, זונות, פליטים, ילדים, רוכלים, נרקומנים, אלכוהוליסטים. נכנסים למקלט בשדרות הר ציון. ארגזי עץ גדולים שעליהם יש מזרון, פליט, שמיכה. ממשיכים פנימה, מיכל שואלת: "אתה רוצה להתחיל למעלה או למטה"? אני לא בטוח שאני בכלל רוצה להתחיל לראות משהו. "למטה" אני עונה. יורדים בגרם מדרגות שעליו שטיח כחול דהוי הגג שחור עם ציורי קיר בצבע צהוב זוהר. "פעם היה פה מועדון" מיכל מעדכנת. ריח של זיעה ותחב מתגבר ועולה ככל שיורדים במדרגות, בתוך חלל גדול, חשוך ברובו מתגלות מיטות קומותיים צבעוניות צמודות אחת לשנייה. ביניהן עמודי בטון לבנים. אפשר לראות שיש ציוד שהגיע מתרומות. מזרוני קפיצים גדולים, שמיכות עם ציפיות, נראה שמספיקים יומיים לציוד שמגיע לשם לאבד את החן שלו. הריח הרע נדבק בכל, בוץ על המיטות, על המצעים, הפליטים ישנים עם בגדים, חלקם עם נעליים,(הזכיר לי כיתת כוננות מהצבא רק שלהם אין באמת בשביל מה לקום בבוקר, לצאת מהמיטה להתחיל את היום). מיכל דיברה איתם בלבביות, "מה שלומכם, מה שלומכם", שלום לכל אחד, "יש עבודה, לא? לא נורא אולי מחר". יצאנו החוצה ועלינו למעלה, בדרך רואים אנשים. עולים לקומות העליונות, עוברים ליד "מועדון חברים" מוזר, הוא סגור עכשיו.