לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה
 



מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
3/2015

מאניה


איזה מדהים זה לשמוע שמישהו נהנה מהכתיבה שלי. שעוד מישהו רואה, רואה אותי. לפעמים אפילו אני לא מצליחה לראות אותי. לפעמים דרך אחרים, דרך זה שאחרים רואים אותי, אני מצליחה. איזה מדהים זה שיכול להיות שזה נכון. שזה נכון, התחושה הזאת. שהזר הפנימי הזה שהוא כנראה הזר מכולם, זרה, יותר נכון, היא ממש שם וקיימת. עוד אנשים רואים אותה. היא שם.

 

היא. האמנית. האמנית שבאמת באמת אמנית. לא מציירת בעלי זהב מזוינים. מציירת באבק, בדם, בקססה, בסלק, בקפה, בלשלשת עופות. יוצרת ממה שמסביב. מקבלת השראה ממה שמסביב. לא מוציאה כסף על "חומרי יצירה". אני חומרי יצירה. אתה חומרי יצירה.
גאונה מטורפת. למה זה נשמע מוזר בלשון נקבה? אבל אני בת. אני בת ומצדי לצייר גם עם המיץ כוּס שלי. אני טובה. אני יודעת שאני טובה. אני מזהה את הגאונות. הדָאדָא לא מת. הדאדא חי ונושם, מתגשם דרכי. ואן גוך ופיקאסו ודאלי, אנדי וורהול, קלוד מונה [אכלתי קָבָּנוֹס בבית שלו], פּטי סמית' ולוּ ריד וחתולי רחוב מתגשמים דרכי. בדל של סיגריה שלא יתכלה לעולם מתגשם דרכי.

 

אני זוכרת שההוא סיפר לי שהוא למד רפואה כדי שתהיה לו איזה עבודה מהצד, בזמן שהוא יוצר את האמנות שלו. זה שעשע אותי אז, הייתי ילדה, אולי בת 9. זה מצא חן בעיני שהוא רואה את האמנות כדבר מרכזי בחיים שלו, והרפואה זה יעני ה"מלצרות" שלו. זה היה מעורר השראה בשבילי.
לא זכרתי את זה בכלל. לא ידעתי שאני זוכרת את זה אבל פתאום זה צף עכשיו. פתאום עכשיו כשאני מסיימת את התואר הטיפשי שלי, והסנפירים כבר מוכנים ליד הדלת. האצבעות מתקתקות, מחדדות, יוצרות הרמוניות של צבעים. שני שָרוָואלִים לבנים כבר מוכנים לקראת הפרישה הגדולה.*

 

"הפְּרִישָׁה הגדולה הפרישה הגדולה! הוּ הָא הפרישה הגדולה!" דוהרת על סוס גדול וחוּם עם תחתונים על הראש כששתי הצמות שלי יוצאות מהחורים שמיועדים בשביל רגליים. "הפרישה הגדולה!" אני מצהירה, רוֹדה בסוס המסכן ויש לי קימוט בין הגבות. שוב העיניים שלי מתחילות לזוז באיזו תנועה ספירלית. עין ימין מתרוממת מעלה ועין שמאל נעה כלפי מטה, ואז בצעד מפתיע עין שמאל שטה קצת ימינה מכיוון דרום ועין ימין שטה קצת שמאלה מכיוון צפון המצח, והוֹפּ! בלי ששמתי לב הן החליפו מקום והן מגבירות קצב ומסתחררות בקרוסלה שלהן שוב ושוב ושוב עד שאני נראית כמו איזה חוֹלד עיוור. האף שלי מתחדד והגלימה שלי עפה ברוח והנה הנה הנה זה קורה אני קופצת מהסוס! "הפרישה הגדולה!!!" כמעט מתרסקת על הראש שלי אבל עושה סלטה באוויר ונוחתת על הסנפירים הצהובים, לא על החלק שדורכים, על החלק שלא דורכים, ואז קופצת לאוויר לגובה של בניין-10-קומות ונוחתת על ראש של עץ אורן ולעזאזל העץ הזה גבוה מדי.

 

עוצמת עיניים שולחת צמה צדה עטלף ממלמלת לחש קסמים פוֹרשת שָׁרוָואל ועפה. עפה מעל הגלידה, עפה מעל כדורי הסל, מעל חבלי הכביסה, מעל הקבר של גיא סודאי [הוא בטח מתהפך בקבר שלו על זה שאני תוקעת אותו בכל טקסט, הוא בטח מאונן]. אני עפה מעל לבית של קלוד מונה וחוטפת לאסתי בת ה-12 את הקבנוס מהיד, זורקת את זה לחתולים וקורצת. אני עפה אני עפה אני עפה מעל האיים הקריביים שם אחותי הגדולה, בת 21, מנופפת לי לשלום. עפה מעל הופעות של ראפ ילדותי וזול, עפה מעל שדות של גאנג'ה. עוצרת לנוח בין אריה ללביאה, ישנה ביניהם כמו גור מפונק שנת צהריים ואז מתעוררת ושוב עפה. עפה עד ללפלנד הקפואה שולחת צמה זה בורח לי שולחת עוד צמה ותפסתי אותו תפסתי את הזוהר הצפוני. הוא בידיים שלי וקפוא בחוץ והוא רוקד כמו וילון ביום חורפי כשהחלון פתוח. אני תלויה עליו הפוכה הוא מטלטל אותי והפה שלי פתוח והרוח מכה בפנים שלי כל כך חזק שיוצאות לי דמעות אבל אני לא עצובה. היא מכה בפנים והדמעות יוצאות וקופאות תוך רגע, טיפות קפואות וחדות אחת אחרי השניה יורדות ומקשטות את כל לפלנד הלבנה, קריסטלים על גגות בתים ועל העצים ועל האף של ילד אחד שמן וחמוד עם לחיים אדומות שאמא שלו סוחבת על מגלשת שלג.

 

אני תופסת בצמה ומטפסת על הזוֹהָר. אני אוחזת בו בשתי ידי והוא זוהֵר בירוק ובאדום ובסגול. אני מרגישה אותו, הוא חי. הוא נושם כמו דרקון ואני רוכבת עליו. הוא מתפתל ואני לא נופלת, כמו שאבא פעם אמר לי שבכוונה בונים את הגשרים לא כל כך יציבים כדי שיוכלו לזוז עם הרוח ולא ליפול, אז ככה אני זזה עם הרוח וככה אני לא יציבה אבל ככה אני לא נופלת.

 

אני תופסת טרמפ על הזוהר הצפוני וכשמגיעים לקו הרוחב 66.5 צפון אני משחררת את הצמה ותופסת את הגלימה, עושה ממנה מצנח פורשת שרוואל ונוחתת על גב של שקנאי. "הפרישה הגדולה!" אני צועקת לו והוא עונה לי "אאאאעאא! עעאעעע!" ואנחנו עפים מעל הקרמלין של מוסקבה, מעל תחנות הרכבת... אנחנו עפים מעל שוק-פתח-תקווה ואני צועקת לשקנאי שייקח אותי הביתה לאמא שלי אבל השקנאי לא יודע עברית ופתאום הוא מתחיל להשתעל ולהשתנק וכאילו נגמר לו הדלק, ושניה לפני שאני מגיעה הביתה אני נוחתת על אותו עץ האורן ההוא ולעזאזל העץ גבוה. אני יורדת ממנו בזהירות וכולי רועדת, כולי חבולה, מלאה בשריטות, מלאה סימנים כחולים. אני מגיעה אל האדמה.

 

הלילה כבר יורד והירח מלא ואני מייללת אליו כמו זאב כי סיימתי לצעוק "הפרישה הגדולה!". אני שוכבת לישון תחת עץ האורן ורוח חמימה עוטפת אותי. אף חרק לא מטפס עלי. הם כולם עומדים במעגל סביבי ומזמזמים לי שיר ערש, קִינָת-פּוֹרְשִׁים. בבוקר השמש תפציע ואפקח את עיני ושוב לא יהיה לי קימוט בין הגבות. לא יהיה שום זכר לקימוט הזה, והספִּירלה הזאת שעברה על שתי העיניים שלי תִתְבָּרֵג החוּצָה. הן ישובו למקומן ואיתן הכל ישוב למקומו. השקנאי ישוב למקומו והזוֹהָר ישוב למקומו והגלִימָה תשוב למקומה ואני אשוב לזרועותיה של אמא.

 

 

 

 

 

[הפרישה הגדולה*- בפעם הראשונה שהביטוי הזה מופיע בטקסט, ולידו כוכבית, ניתן לקרוא- פרישָׁה או פרישָׂה. בהמשך הטקסט רק "פרישָׁה".]

נכתב על ידי 36605 , 25/3/2015 22:34  
הצג תגובות    הוסף תגובה   2 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט



Avatarכינוי:  36605




81,490

© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות ל36605 אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על 36605 ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2022 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)