היום בבוקר התעוררתי וצעקתי "אמא" כמו ברוב הבקרים. היא אף פעם לא שומעת אבל היום היא שמעה ולכן היא החליטה שקמתי היום על רגל שמאל, כי צעקתי על הבוקר... אבל אני צועקת כל בוקר והיא לא שומעת. אז אמרתי לה את זה. אחרי שקמתי גם בכיתי קצת כי פחדתי לנהוג לגהה, אבל זה עדיין לא אומר שקמתי במצברוח רע. אני בוכה הרבה. לפעמים זה מצטבר לי. אפשר להגיד שקמתי רגישה. אחרי שבכיתי פתאום היה למיקי התקף. לפי דעתי יש לו אפילפסיה. לא יודעת, אולי זה גידול במוח או משהו, אולי מחסור בויטמינים ואולי הכל ביחד... אני לא לוקחת אותו לוטרינר כי אני לא סומכת על הוטרינר ובעיני הוא מסוגל להרוג אותו רק בתהליך פשוט של בדיקת דם או משהו. אני מעדיפה לתת למיקי להזדקן ולמות בבית בידיים אוהבות. לפני בערך חצי שנה-שנה הוא התחיל ליפול סתם ככה, לפעמים גם מתוך שינה. הנפילות היו משונות כי הוא לא היה מצליח ישר לקום, הוא היה נופל על הגב בצורה שמאוד לא אופיינית לתוכי ומפרכס ממש לשנייה או שתיים ואז חוזר לעצמו. אחרי שזה קרה לו כמה פעמים התחלתי לטפל בו- הכנתי לו מיץ גזר כל יום, התחלתי להנביט בשבילו זרעים והייתי מוציאה אותו החוצה לקבל קצת שמש. הנפילות פסקו לחלוטין והיה לו שקט של כמה חודשים טובים מזה... אבל לפני בערך שבועיים היה לו התקף ממש רציני, הוא צרח כמו שבחיים לא שמעתי אותו צורח, פרכס בתוך הכלוב במשך הרבה יותר זמן מהנפילות של פעם, ותוך כדי שהוא מפרכס כמובן מקבל מכות.. הוצאתי אותו והוא היה מבוהל לגמרי ובמשך לפחות כמה דקות אחרי ההתקף זה היה נראה כאילו הוא לא מחובר למציאות... ממש בוהה... מפוחד.. לא מבין מה קרה... בקיצור אחרי שזה קרה לא קישרתי את זה בכלל אל הנפילות שהוא היה חווה בעבר אבל היום זה קרה שוב בדיוק באותה צורה ועכשיו פתאום אני מקשרת את זה וזה נראה לי ממש כמו התקף אפילפטי. לא יודעת. בעיקרון הוא כבר זקן וגם יש לו איזה עיוות קל בצורה של הראש, כאילו יש לו איזה גידול מאחורי העין. בהתחלה חשבתי שזה דלקת בעין אבל אני לא בטוחה. אני מורחת לו על זה משחה כשזה מתנפח וזה נרגע ממש במהירות והנפיחות יורדת.. אבל עדיין גם בימים שזה לא נפוח והעין פתוחה כמו שצריך אז רואים ששני הצדדים של הראש שלו לא זהים... ויש איזה עיוות... חוץ מזה הוא מכור למזון יבש ולאחרונה גם קצת סובל מבעיות עיכול. בקיצור... זה מיקי שלי וזה מה שעובר על הגוף שלו ואחרי מה שקרה לו היום אז בכיתי אפילו עוד יותר. בכיתי ממש המון כי הוא גם נשך אותי ממש חזק כשהוצאתי אותו מהכלוב... ובכל ה10 שנים שהוא כאן הוא בחיים לא נשך אותי! לא חשבתי שהוא מסוגל בכלל לנשוך, המקור שלו עדין כל כך ובדרך כלל אם משהו מציק לו הוא נושך בכזו עדינות שזה רק טיפה מדגדג... והיום המקור שלו ממש ננעל על האצבע שלי כמו שלסת ננעלת... אני חושבת שהוא בכלל לא התכוון לנשוך אותי.. הרגשתי את זה פשוט ננעל עוד ועוד כנגד רצונו... ככה כמה שניות עד שזה השתחרר... זה נורא כאב גם פיזית וגם כי נבהלתי וחשבתי לרגע שהוא כועס עלי וקצת נעלבתי... אבל אחר כך הבנתי שהוא בכלל לא התכוון לזה...

לא יודעת.... חיבקתי אותו עד שהוא נרגע ואז שמתי אותו בשמש... שיקבל קצת חום וריפוי... גם נתתי לו אוכל אבל נראה לי שהוא לא אכל היום בכלל... וזה לא אופייני לו... בדרך כלל הוא יושב איתי בחוץ בבוקר איזה 20 דקות ואז אני מכניסה אותו לכלוב שיאכל והוא ישר טורף...

אוף... אחר כך נסעתי לפסיכולוגית ולמרות הבוקר ההפוך הזה [שאיכשהו כלל בתוכו גם את ההורים שלי שהצליחו לריב בזמן כל הבלאגן... למרות שהם בכלל רצו לטייל... ואז האשמתי את עצמי שבגלל שאני בכיתי הם רבו ולא נסעו לטייל]... הצלחתי לנהוג ולהיות מרוכזת ולהגיע בזמן. הפסיכולוגית הרגיזה אותי ומצד אחד רציתי לקום ולעוף משם [גם אמרתי לה את זה] ומצד שני יש בי משהו כזה שאני אוהבת לפעמים להשאר עם אנשים שמרגיזים אותי, כי אני חושבת שאם משהו במישהו מסוים מרגיז אותי אז זו הזדמנות טובה ללמוד משהו על עצמי... כלומר.. למה זה מרגיז אותי...אולי זה לוחץ לי על איזו נקודה.. לא יודעת.. שווה התבוננות...

היא אמרה לי שהיא רוצה שניפגש יותר ["להרחיב את מעגל התמיכה" היא קראה לזה- אמרתי לה שהוא מספיק רחב ואפילו יותר מדי, וזה יכול גם לבלבל ולגרום לי בכלל לא לפנות לאף אחד] וגם שהיא רוצה לשתף מישהו מהמשפחה במה שעובר עלי כי אני מסוכנת לעצמי ולסביבה בגלל שיש לי בעיות שיפוט. היא אמרה שיש חובת דיווח וכל החרא הזה. היא טענה שהיא רוצה בטובתי ושזה לא כיסוי תחת כמו שאני טענתי שזה. היא חפרה לי הרבה יותר מדי זמן על טיפול תרופתי שבסוף הייתי צריכה פשוט להגיד לה בצורה מאוד נוקבת שפאקינג תסתום ותעבור הלאה כי זו לא אופציה. היא גם כל הזמן עשתה הפרדה בין סמים [יעני גראס] לבין הכדורים שהפסיכיאטרים רושמים וזה עצבן אותי נורא ואמרתי לה ששניהם סמים ושלא תעשה פה הפרדה. זה עצבן אותי כי גם רואים שאין לה הרבה מושג לגבי שימוש במריחואנה... והיא הרבה יותר בוטחת בכדורים הפסיכיאטריים כי זה יעני "מבוקר"...

אמרתי לה שרוב ההתנהגות המסוכנת והמנותקת שלי ביחסים עם אחרים התחילה בדיוק חודש אחרי שהתחלתי לבלוע את האלטרולט... אפרופו בעיות שיפוט... אז... אפשר לפתוח פה חתיכת דיון שלא יגמר.. לגבי השלכות של טיפול תרופתי.... נכון... גם לוויד יש השלכות.....  חסרונות ויתרונות... אבל איכשהו מוויד אני פחות פוחדת כי אני כבר מכירה אותו ואיפה זה מחליש אותי או מסוכן לי. הכדורים זה פאקינג חרא שמצטבר בכבד לנצח, שלא נדבר על זה שאי אפשר לדעת מה זה יעשה למוח שלי, והמוח שלי הוא לא משחק של הפסיכיאטרים.

בקיצור כואבת לי הבטן ואין לי כח לכתוב בכלל, סתם הייתי מוצפת ולא רציתי לשכוח על מה הפסיכולוגית דיברה איתי אז רציתי לרשום כאן... וגם... נורא עצבנה אותי הנוכחות של הפוסטים האחרונים כאן לגבי בחורים... אני פשוט לא רוצה לראות את זה כאן ולשמוע על זה... זה כל כך מדכא... אוף...... זה שהיה חברי הטוב ביותר חושב שאני חולת מין שיוצאת לצוד בולבולים באינטרנט... אני לא מאמינה.... טוב..... לא יודעת......גם אם זה בכלל לא נכון [וזה בכלל לא נכון.] כנראה שיש לי חלק בזה שככה הוא חושב. ועכשיו לא אכפת לי. שיחשוב מה שיחשוב. שיחשוב שאני פאקינג שרמוטה. נמאס לי לגמרי לחשוב על זה כבר. נמאס לי מהמערכות יחסים המפגרות האלו ומסקס כל כך!!! בעעעעעעעעעעעעעעעעע

שלום וערב טוב

וזה ניגון שבפעם הראשונה שמעתי באשרם לפני כמה שנים, והרגע ההוא זכור לי כרגע קסום ונעים ממש.. אז אני שומעת את זה כבר יומיים בלופים כי זה מרגיע אותי וקצת מחזיר אותי לרגע הקסום ההוא... מתגעגעת לימים ההם קצת... ואגב הניגון הזה ישבתי ביום ראשון עם אוריה צור לסיגריה והוא הסביר לי איך להתאמן על האובר-טון וזה היה ממש נחמד, ובכלל היה ערב מאוד מיוחד שהעלה לי את האנרגיות [זה היה במסיבת-התקדשות של חברים].